החלטה בתיק פשר 1291/06

מונחת בפני בקשתו של מר מילשטיין דוד (להלן: "החייב"), אשר עותר לביטול החלטותי מיום 19.6.06, אשר השיתו עליו צו כינוס ומנהל מיוחד, וכן לבטלות התראת פשיטת הרגל שהוצאה כנגדו לבקשתה של עו"ד  (אז גב') טוני שלם, אשר לטובתה ניתן כנגד החייב פסק-דין חלוט בגינו הוגשה תביעת חוב העומדת על מעל 500,000 ש"ח. כמו כן, הוגשו כנגד החייב לאחר מתן צו הכינוס תביעות חוב נוספות אשר סכומם מגיע ל-8 מיליון ש"ח בערך. בקשת הביטול נסמכת על מספר טענות, אשר העיקרית ביניהן הינה כי לא בוצעה לידיו מסירה כדין, וכן כי שילם במסגרת עיקולים שהוטלו עליו, את מלוא סכום החוב ואף מעבר לכך. גב' שלם וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשת הביטול ועותרים כי תדחה.

עיינתי בעמדות הצדדים ובמובאות שצירפו, ולאחר שנערך דיון בו הוסיפו הצדדים טענות בעל-פה, ניתנת החלטתי זו.

1.         עיקר טענתו של החייב הינה, כי לא בוצעה לו מסירה כדין של התראת פשיטת הרגל, וכי הטענה לגבי ההמצאה הנטענת, שמועדה 3.1.06, הינה שקרית; בעניין זה, כופר החייב הן בתצהירו של השליח, והן בעצם יכולתה של המשיבה למנותו, וזאת לאור היותה עורכת דין אשר אותה עת הושעתה בפועל מלשכת עורכי הדין. כמו כן, טוען החייב בכתבי הטענות כי "שילם כספים על חשבון החוב", וכי יוכל להסדיר את חובותיו.

במהלך הגשת כתבי הטענות והדיון במעמד הצדדים הוברר, כי לחייב מספר נכסי מקרקעין וכתובות, אשר הצדדים חלוקים בשאלה העובדתית באיזו מהן התגורר בתקופה נשוא המחלוקת, אימתי שינה אותה, וכיוצא באלו.

כמו כן, ניסה החייב להעלות טענות נוספות במהלך הדיון, בין היתר כי שילם את חובותיו ואף ביתר, וזאת נוכח עיקולים שהטילה המשיבה על נכסים שברשותו, וזאת באורח "המקים לו עילה לתביעה נגדית". כמו כן, עלו טענות נוספות בדבר פקודת מאסר שהוצאה כנגד החייב באחת מכתובותיו, בעוד החייב טוען בפני השוטרים כי לא ניתן לבצעה, משום שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. לעניין זה, טוען החייב כי "הדבר לא יתכן".

2.         זאת ועוד; במהלך הדיון הוברר, כי החייב הוסיף לתיק בית המשפט תגובה נוספת (ככל הנראה, בנסיון להגיב לתשובתה של גב' שלם), אולם צירף את התגובה לבקשה אחרת התלויה ועומדת בתיק, שעניינה שונה לחלוטין - בקשת המנהל המיוחד להשתת תשלומים חודשיים על החייב. תגובה זו, אשר כותרתה הוכתרה במספר הבקשה שפתח המנהל המיוחד דווקא, מכילה טיעונים נוספים וראיות לכאורה אשר מיועדות, במובהק, למסגרת הדיון בבש"א 14712/06 ; עוד בטרם אתייחס לדברים לגופם, אין לי אלא לתמוה על דרך התנהלות זו; אף אם סבר החייב בתום-לב כי ראוי לכרוך את שתי הבקשות ביחד ובמסגרת תשובה אחת, הרי שהיה עליו להגיש בקשה מתאימה, ולא לעשות דין לעצמו. קל וחומר, שלא היה כל מקום להשיב במסגרת בקשה אחרת, בלא להוסיף העתק לבקשה הרלוונטית - התנהלות אשר דומה (ואני זהירה בלשוני) כי דבק בה אבק ריחו של חוסר תום-לב, ונסיון לסרבל הליכי משפט בלא הצדקה, אגב כריכת מין בשאינו מינו. הדברים נאמרים ביתר שאת ובמשנה תוקף לאור העובדה כי החייב הינו עורך דין אשר הושעה מהלשכה לשנים רבות.

בשולי נקודה זו אוסיף ואעיר, כי לאור נסיבות המקרה והעובדה כי עסקינן בדיון בבקשות לביטול של צו הכינוס והתראת פשיטת הרגל, הרי שאין מקום לדיון, בשלב זה, בסעדים שביקש המנהל המיוחד, ואלו יוכלו להידון לגופם אך ורק אם וככל שבקשת הביטול תדחה.

3.         עניין לנו, כאמור, בבקשה שעניינה ביטול פסק-דין אשר ניתן בהעדר הגנה, להבדיל מ"החלטה אחרת" של בית משפט; זאת, באשר אין מחלוקת כי העתרות לבקשה להשית על חייב צו כינוס הינה החלטה סופית, המסיימת את הדיון בבקשת הכינוס עצמה.
בעניין זה, הלכה ידועה ומושרשת היא, כי כאשר בביטול פסק-דין עסקינן, ישקול בית המשפט שני שיקולים מרכזיים:

א.         האחד : מידת אשמתו של הנתבע בכל הנוגע לאי-התייצבותו, ולחלופין: מידת אחריותו או התרשלותו לכאורה של הצד שכנגד בכל האמור בזימון הנתבע לדין, ועניינים דיוניים הכרוכים בכך.

ב.         האחר : מידת יכולתו של הנתבע לשנות את התוצאה, במידה והיה מתייצב לדיון וטוען את טענותיו. עניין זה נועד, מטבע הדברים, הן למניעת בזבוז זמן שיפוטי, והן בכדי להקשות על נתבעים שאין בידם הגנה אמיתית כלשהי מלסרבל הליכים ו"לדחות את הקץ", תוך גרימת עינוי דין לצד שכנגד.

בעניין זה יוער, כי אותן אמירות שציטט החייב בעניין בטלות בלא שיקול דעת של החלטה חרף הסרבול הכרוך בכך, אכן כבודן במקומן מונח, אולם ניכר על-פניו כי אותן אמירות מיועדות למצבים קיצוניים , בהם הוכח כי התובע פעל באורח שהינו פסול באופן מובהק, והדבר יצר עיוות-דין ופגיעה קשה בחוש הצדק , וזאת במידה כזו שדי בעוצמתה בכדי לגבור על כל יתרת השיקולים.

4.         זאת ועוד; אין צורך להכביר מילים, כי נטל ההוכחה מוטל, במלואו, על הנתבע המבקש את ביטול פסק הדין. לא פעם עסקינן בנטל שאינו קל להרמה, וזאת במיוחד כאשר מנסה הנתבע לטעון כי התובע נקט בדרך המתקרבת לכדי מרמה או הטעיה מכוונת של בית המשפט, על כל המשתמע מכך. קל וחומר, שאין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טיעונים לקוניים, תוך שהוא גורס כי "הצד שכנגד לא הוכיח אחרת".

יוצא, כי בכדי להכריע בקשה זו, מן הראוי לבדוק האם ועד כמה עמד המבקש בנטל ההוכחה המוטל עליו, בשני העניינים דנן. זאת, כאשר בסוגיה הראשונה עסקינן בבדיקה עובדתית בעיקרה שעניינה האם עלה בידי החייב להוכיח, ברמת מאזן ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, כי נפלו פגמים מהותיים בהליך, באורח הפוגע בתחושת הצדק, והאם אחראית המשיבה דווקא למחדל זה. הסוגיה האחרת, שעניינה סיכויי ההגנה, הינן שאלה המערבת שאלות של משפט ועובדה גם יחד.

סיכויי ההגנה של החייב, במידה ויבוטל פסק הדין