החלטה בתיק פשר 1225/01

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מפרקיה המקומיים של חברת Trans World Airlines (להלן: "המפרקים" ו"החברה" או "TWA" בהתאמה), אשר היתה חברת תעופה בינלאומית המאוגדת בארצות הברית; עיקרה של המחלוקת נוגעת לאורח חלוקת הכספים הנמצאים בקופת הפירוק המקומי-משני, ולמעשה - בחלקה של קבוצת העובדים המקומיים, לעומת הסכום אשר לא יחולק וישלח לנאמן שמונה לנכסי החברה בארצות הברית.

עיקרה של המחלוקת הינה, מה דינו של הסכום המצוי בקופה המקומית והנמצא מעבר לדמי דין הקדימה המגיעים לעובדים (קרי, בתחום הנשיה של העובדים הנחשב כנשיה בלתי מובטחת). לטענת הנאמן האמריקאי ובאי-כוחו, עניין לנו בנשיה בלתי מובטחת לכל דבר ועניין, קרי, את כל הסכומים אשר לא ישולמו בארץ במסגרת דין קדימה, יש להעביר לארצות הברית, בכדי שיחולקו שווה בשווה בין כלל נושיה הלא מובטחים של החברה. המפרקים והעובדים טוענים, כי הנאמן האמריקאי ובעיקר חברת אמריקן איירליינס, הרוכשת של פעילות TWA במסגרת הסדר הנושים האמריקאי, נקטו נגדם אפליה בוטה לעומת עובדים אחרים של החברה ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית. במסגרת זו, מבקשים המפרקים והעובדים כי תערך השוואה בתחום התמורה מן ההסדר בין העובדים בישראל לבין העובדים האחרים, למצער באורח חלקי - קרי, חלוקת התמורה הנמצאת בקופה המקומית לעובדים בישראל.

מן הראוי לציין, כי הצדדים אינם חלוקים על כך, כי הנושים הבלתי-מובטחים ברחבי העולם, לא יזכו אלא לכאחוז בודד מנשייתם, סכום אשר מצוי בקופה המקומית מניה וביה בכל האמור לחלוקה בין הנושים הבלתי מובטחים של החברה בישראל. המסקנה היא, כי הנושים הבלתי מובטחים של החברה המצויים בארץ, "אדישים" למעשה לתוצאת ההליך, באשר בין אם תחולק יתרת הכספים לעובדים, ובין אם תועבר לארצות הברית, לא תשתנה במידה רבה התועלת (הזעומה) אותה הם מפיקים מההליך. המפרקים מנסים להמשיך בקו דומה, ולהעלות טענה כי בעוד חלוקת הכספים המצויים בארץ תשפיע באורח משמעותי על הדיבידנד שיחולק לעובדים, הרי שבכל הנוגע לציבור הנושים האמריקאי והכלל-עולמי, אין עסקינן אלא "בטיפה בים", אשר כמעט ולא תשפיע על אחוז הדיבידנד הכלל עולמי. לכך עונים המשיבים, בתמצית, כי "דין פרוטה כדין מאה", ואין בהנמקה כזו בכדי לשלול מקופת הפירוק האמריקאית כספים המגיעים לה.

1.         טרם אעבור לדון במחלוקות לגופן אעיר, כי אין זו הפעם הראשונה בה מגיע תיק פירוק זה להכרעות עקרוניות, כאשר מן הצד האחד עומדים הנאמן האמריקאי, חברת אמריקן איירליינס וחברות ענק אחרות הכרוכות בהליך, ומן העבר השני העובדים בישראל, אשר פוטרו כאיש אחד מעבודתם בלא התראה , חלקם לאחר עשרות שנים של עבודה בחברה. אחת העובדות אשר "העלתה את חמתם" של העובדים, ונכרכו כחוט השני בכל מהלך הסכסוך בין הצדדים, הינה העובדה כי בעוד שקבוצות עובדים אחרות של החברה בעולם שמרו על מקום עבודתן (למצער חלקם של העובדים), הרי ש הקבוצה היחידה אשר פוטרה במאת האחוזים היתה קבוצת העובדים הישראלית .

בעניין זה אעיר, כי חרף נסיונם של הנאמן ובאי-כוחו "ליפות את התמונה", הרי שמכתבי הטענות, ועוד יותר מכך ממסמכים שערכה אמריקן איירליינס בעניין זה וצורפו לכתבי הטענות, עולה תמונה חד-משמעית: הרוכשת, מטעמים השמורים עימה, סירבה נחרצות לרכישת הסניף הישראלי, וזאת (אם אבור את המוץ מהבר מתוך הניסוח המקצועי והמעודן העולה מתוך המסמכים), מתוך גישה כללית, כי התנאים הסוציאליים המגיעים לעובדים בישראל הינם מעין "נכס מכביד", ותחת זאת רצוי להעסיק עובדים זולים במצריים וסעודיה. אין ספק, כי צודק הנאמן האמריקאי בטענתו, כי עניין לנו ב"החלטה עסקית" טהורה של הרוכשת, שהחליטה כי הפעלת הטיסות לישראל אינה רווחית די הצורך; אולם אין ספק, כי החלטה עסקית זו התנכרה ופגעה אנושות בקבוצת עובדים, מהם עובדים ששירתו את החברה עשרות שנים והסתמכו על אותם הסכמים סוציאליים "מכבידים" כמשענת בטחון כמעט יחידה.

2.         לטענת המפרקים, עולה התנהגות זו כלפי העובדים לכדי אפליה, אשר ממנה הם מבקשים לגזור את הבקשה להשוות את תנאיהם של העובדים הישראלים לתנאי יתר העובדים. במסגרת הבקשה, הונחו בפני מסמכים שנערכו במסגרת ניסיונותיה של החברה להגיע להסדר, כולל דיונים של גופי ממשל אמריקאים; כבר בשלב זה אעיר, כי ממסמכים אלו עולה מסקנה חד-משמעית, כי שמירת הבטחון התעסוקתי של העובדים האמריקאים , היתה עקרון מנחה ומרכזי באותם דיונים, כאשר כל הגופים והדרגים העובדתיים מדגישים זאת שוב ושוב. המפרקים מוסיפים וטוענים, כי אף עובדים שעבודתם הופסקה, קיבלו תנאים וסכומים העולים באורח ניכר על המגיע לנושים בלתי מובטחים מן המניין. למעשה, נעשה שימוש בסמכות המוכרת אף בדין הישראלי, לנצל גמישותם של הסדרי נושים ולסטות באורח מסויים מהסולם ה"קלאסי" של דיני הקדימה - בזו הפעם, בכדי להעניק לקבוצת העובדים תנאים טובים יותר מאשר היו זוכים להם, לו היתה החברה מגיעה לפירוק בלא הסדר.

אומר כבר כאן; בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט האמריקאי של הסדר; קל וחומר, שאין הוא בוחן ומכריע לפי הדרך בה היתה מתקבלת הכרעה במקרה דומה, לו היה נידון על-פי הדין הישראלי.

נקודת המוצא, אשר הוכרעה כבר ב"גלגוליו" הקודמים של תיק זה, היא כי הערכאה המרכזית הדנה ומכריעה בכל הנוגע בהסדר הנושים ואורח החלוקה הינה בית המשפט האמריקאי, הדן בהליך המרכזי הנוגע לחברת TWA. בית המשפט הישראלי, והליך הפירוק המקומי-משני בכללותו, נועדו בעיקר לשני אלו:

א.         אכיפת דיני הקדימה הישראלים בכל הנוגע לתשלום בנושים בדין קדימה, וזאת לפי הדין הישראלי. בעניין זה, אין צורך לחזור על אשר נדון בהרחבה והוכרע זה מכבר בתיק זה, כי דיני הקדימה הם חלק בלתי נפרד מעקרונות היסוד של המשפט המקומי, וכל חברה זרה העורכת עסקים בישראל חייבת לקחת זאת בחשבון.

ב.         בדיקה מדוקדקת, כי ציבור הנושים הישראלי בכללותו (כולל קבוצת העובדים), אינה מקופחת או מופלית ביחס למקבילותיה בארצות אחרות, ובעיקר בארצות הברית.

3.         לאור האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע, כי "ההפליה לטובה" של קבוצת העובדים הכלל-עולמית לעומת נושים אחרים, אם וככל שנקבעה בהסדר האמריקאי, הינה בגדר עובדה מוגמרת הקובעת את כללי החלוקה, כולל במסגרת הנשיה הישראלית שאינה בדין קדימה. אלא, שבנסיבות המקרה ונוכח אחוז הדיבידנד הזעום המצפה לנושים הרגילים בישראל, תהא תוצאת ההכרעה הנוכחית כאשר תהא, אין צורך להוסיף ולדון בסוגיה זו.
סוגיית המפתח, אשר עומדת להכרעה בפני היום במלוא חריפותה, כפולת-פנים היא:

א.         האם הופלו העובדים בישראל לעומת עובדים אחרים, ובעיקר העובדים בארצות הברית?

ב.         אם כזה הוא המצב, מה נפקותה של אפליה זו, והאם די בה כדי להביא לסעדים המבוקשים על-ידי המפרקים והעובדים, או חלקם.

4.         אחת מטענותיהם העקרוניות של המפרקים והעובדים הינה, כי בשל המצב המיוחד והחריג שנוצר בנסיבות התיק הנוכחי, מן הראוי לסטות למעשה מן הכללים ויחסי הכוחות בין קופת ההסדר לקופת הפירוק המקומי-משני שנקבעו בהחלטות הקודמות, ולהעביר חלק נכבד יותר מן הקופה המקומית לטובת העובדים (למעט, כמובן, אותו חלק שנועד לתשלום הדיבידנד של הנושים הבלתי-מובטחים בישראל ). במילים אחרות, העובדים בישראל יזכו בכספים שהיו מיועדים להשלח לנאמן בארצות הברית, בכדי להיות מחולקים לנושים הרגילים האמריקאים לפי סדר הקדימויות שקבע הסדר הנושים.

לשיטת המפרקים והעובדים, הדבר נדרש בשל הפגיעה הקשה והמיוחדת בעובדים בישראל, אשר התעלמה במפגיע מן הדין המקנה חשיבות לזכויות עובדים ולקשר המהותי בינם לבין מקום עבודתם. אי לכך, נדרש התשלום הנוסף בתור מעין "אפליה מתקנת", אשר תפצה את העובדים הישראלים במעט על אפלייתם לעומת העובדים האמריקאים אשר שמרו על מקום תעסוקתם.

השאלה המרכזית אשר ראוי לדון בה בעניין זה, היא עד כמה ובאילו נסיבות תתכן "השוואה" שכזו בין עובדים שאיבדו את מקום עבודתם לבין עובדים אשר הצליחו לשמור עליו במסגרתו של הסדר נושים.

סוגיה זו עלתה ונידונה לא פעם בפסיקה הנוגעת להסדרי נושים, אם כי בדרך-כלל, דובר בטענות שעלו מצד הנושים הרגילים דווקא; כך למשל, בפש"ר 1066/02 בעניין מדרשת רופין, התנגד אחד הנושים הרגילים להסדר, בטענה כי הנושים הבלתי מובטחים זוכים לדיבידנד זעום, באופן שיוצר אפליה פסולה בינם לבין העובדים ששמרו על מקום עבודתם והסטונדטים אשר שמרו על מקום לימודיהם במדרשה. טענה זו נדחתה בשתי-ידיים, וזאת תוך-כדי יצירת אבחנה חד-משמעית בין נושים כספיים, לבין גורמים אחרים אשר ההסדר שמר על מקום עבודתם או על ההתקשרויות בינם לבין החברה חדלת הפרעון. הובהר, כי בסוג המקרים השני, הרי שההסדר מונע את עצם הפיכתם לנושים . בעניין זה הובהר, כי לא זו בלבד שאין עסקינן באפליה פסולה, אלא שעצם המהלך המונע מתקשרים ועובדים מלהפוך לנושים הינו "לב-ליבם" של הליכי הסדר הנושים. דין אשר היה מסווג הסדרים שכאלו כאפליה פסולה, סותר את עצם מהותו של הליך ההבראה, ואין לקבלו בשום פנים ואופן.