החלטה בתיק פשר 1130/03

מונחת בפני מחלוקת אשר התעוררה בין שלושה מעובדי חברת אס.אל.אס מדיה בע"מ (להלן: "העובדים" ו"החברה", בהתאמה), לבין המנהל המיוחד והמוסד לביטוח לאומי. המחלוקת נסבה על שני רכיבים בתביעת החוב שהגישו העובדים למנהל המיוחד.

1.         המחלוקת הראשונה בין הצדדים נסבה אודות סכום פדיון ימי החופשה המגיע להם; אלא, שבעוד הבקשה תלויה ועומדת, הודיע המוסד לביטוח לאומי כי הוא חוזר בו מהתנגדותו לתשלום זה וזאת עקב האמור בפסק-הדין בעניין פש"ר 66/98, בש"א 8087/01 איזדורפר נ' המוסד לביטוח לאומי.

2.         לאור האמור לעיל, נותרה להכרעה מחלוקת אחת, אודות סכום דמי ההבראה המגיע למבקשים. בעניין זה, מפנים המבקשים לסעיף 13 לחוזה העבודה בינם לבין החברה.

סעיף אשר קבע סכום דמי הבראה שלטענת המשיבים הינו גבוה פי ארבעה (!) מדמי ההבראה המשולמים על-פי דין. המנהל המיוחד מטיל ספק בנכונות הטענות, הן עובדתית והן משפטית, ואילו המוסד לביטוח לאומי מצטרף לעמדת המנהל המיוחד וטוען כי לא ניתן לזכות בגמלה, אלא על סכום דמי ההבראה הקבוע בדין.

3.         לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי דין חלקה העוסק בדמי ההבראה להדחות.

סעיף 189(ב) לחוק הביטוח הלאומי, שהוא הדין הרלוונטי לעניינו, קובע כדלקמן:

" הגמלה לפי פרק זה תשולם רק לגבי חובות בעד שכר עבודה או פיצויי פיטורים, או לקופת גמל שהמפרק קיבל את תביעתם לפי הדין החל עליו". (ההדגשה שלי - ו.א).

אף אם ניתן היה לאמץ, בדוחק, פרשנות שתקבע כי הדיבר "לפי דין" עשוי להכיל בתוכו אף את מה שנקבע "לפי חוזה", הרי שספק אם פרשנות זו ראויה בנסיבות המקרה. עניין לנו בדינים קוגנטיים, המקנים לשכר-עבודה ולחלק מהתשלומים הנלווים אליו מעמד של דין קדימה - דבר אשר עשוי לבוא על חשבונם של נושים אחרים (חלקם דחוקים כלכלית לא פחות, ולעיתים אף יותר מעובדים, בעיקר אם בעובדים בכירים עסקינן). למצער, משולם הדיבידנד מקופת הציבור, וזאת באמצעות המוסד לביטוח לאומי.

4.         מסיבה זו, קבע המחוקק גבולות לתשלומים דנן - הן מבחינת סכומם המירבי, והן מבחינת מהות הרכיבים עליהם זכאים העובדים לדין קדימה או לגמלה מן המוסד לביטוח לאומי. אי לכך, על הפרשנות המשפטית להזהר ממצב בו יוכלו הצדדים לעקוף וליתר את הגבולות דנן, ולהפוך את ההגבלות ל"אות מתה" בדרך חוזית .

עניין דומה לאמור לעיל נדון בפני, בין היתר, בפש"ר 1504/00, בש"א 18240/01 בעניין לבידי אשקלון; באותו עניין דובר על "פרשנות יצירתית", אשר הרחיבה באורח ניכר את המושג "פיצויי פיטורין", והכניסה לתוכו סכומים אשר חרגו בבירור מן הדין.

באותו עניין, נקבע כי פעולה שכזו אינה תקפה כלפי בעל תפקיד בהליך חדלות פרעון, כדלקמן:

" ניתן לצאת מנקודת הנחה, לטובת העובדים, כי שני הצדדים להסכם ראו את סכומי ההפרשות כחלק אינטגרלי מהסכום אשר יכלל בסופו של יום ב"מענק הפיטורין". אלא, שאין בכך בכדי לכלול סכומים אלו בגדר סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין.

זאת מדוע? משום שסעיף 26, על דין "השיריון" הגורף שלו, חל אך ורק על סכום פיצוי הפיטורין הסטטוטורי, כפי שהוא מוגדר בחוק פיצויי הפיטורין. זהו עצם מהותו של האיזון אשר ביקש המחוקק לאזן בין זכויות העובדים לזכויות יתר נושי החברה, באשר החיל את השיריון הגורף אך ורק על חיוב ספציפי ומוגדר היטב . מתן היתר לצדדים ליחסי עבודה להוסיף לסעיף 26 חיובים נוספים על דרך של חוזה ביניהם היה הופך איזון זה לאות מתה, ומשמש "מסלול עוקף" לדיני הקדימה, ופוגע פגיעה קשה בזכויות יתר הנושים, אשר חלקם, אם לא כולם, נפגעו בכיסם מהתמוטטות החברה לא פחות מאשר נפגעו מכך העובדים. לפיכך, העובדה כי הצדדים לחוזה עבודה הגדירו חיוב פלוני כ"פיצויי פיטורין" אינה מעלה ואינה מורידה. תחולתו או העדר תחולתו של סעיף 26 תקבע אך ורק לפי הגדרת פיצויי הפיטורין בחוק, הא ותו-לא" (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

5.         דברים אלו יפים, בשינויים המחויבים, אף בנסיבות המקרה דנן.

המסקנה אם כן, הינה כי ככל שעסקינן בשאלת גמלת המוסד לביטוח לאומי, הרי מהותם וכמותם של רכיבים כדוגמת דמי הבראה נקבעת על פי דין ; פרשנות זו עולה בקנה אחד הן עם לשון הדין והן עם תכליתו, ושוללת הכנסה של סכומים נוספים אל תוך "המעמד המיוחד" שקובעים הדינים הקוגנטיים של דיני חדלות פרעון, אך ורק על-ידי קריאתם בשם פלוני.

6.         בשולי הדברים יוער, כי ראוי היה כי המנהל המיוחד ידון בשאלה זו בפירוט במסגרת החלטתו, ויתן בידי המבקשים החלטה מנומקת - וזאת במיוחד במצב בו הוא מחליט לדחות תביעת חוב או חלקים ממנה. אכן, בסופו של דבר הבהיר המנהל המיוחד את החלטתו והבהיר, בקצרה, כי דחה רכיב זה בתביעה - אולם דומה, כי מיטיב היה לעשות לו היה מתייחס לכך, בפירוט והנמקה ראויים, במסגרת ההחלטה עצמה, דבר אשר היה מייעל את ההליכים בתיק.

7.         סוף דבר: