החלטה בתיק פשר 1103/04

מונח בפני ערעורו של מר יצחק שיפר (להלן: "המערער"), על החלטת המנהל המיוחד של מר יוסף שיפר (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החייב") לדחות את תביעת החוב שהגיש, וזאת בטענה של אי-עמידה בנטל הראיה. המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לערעור, ומבקשים כי ידחה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו אליהם, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטתו המעין-שיפוטית של המנהל המיוחד , וזאת נוכח הנימוקים הבאים:

1.         בנסיבות המקרה, דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב בשל נימוק בסיסי אחד: אי-עמידה בנטל הראיה. לשיטת המנהל המיוחד, לא הומצאו לו מספר מסמכים יסודיים אשר יוכיחו את חבותו של החייב כלפי המערער (אשר, כפי שהתברר מכתבי הטענות, הינו בנו של החייב ).

בין היתר, עניין לנו בחסרון חד-משמעי של מסמכים המעידים על התקשרות חוזית בעניינים נשוא תביעת החוב, וכן מסמכים העשויים להוכיח את זכאותו של המערער לכספים בגין שכר-דירה.

אין ספק, כי מסמכים אלו לא סופקו , וזאת חרף התראתו של המנהל המיוחד בעניין זה, ואין נפקא מינא אם סופקו מסמכים אחרים, אשר בקצירת האומר אוסיף ואעיר, כי צדק המנהל המיוחד בהחלטתו, כי ערכם הראייתי אינו רב. כך למשל, טבלאות חוב אשר נערכו בידי המערער עצמו , אין בהן בכדי לסייע להוכחת קשר משפטי בין המערער לחייב; קל וחומר שאין נפקא מינ ה, אם נוסף להם , בדיעבד , תצהיר או הסבר שנועד ו להוכיח את סבירות התעריפים, סוגיה אותה לא העלה המנהל המיוחד כלל ועיקר, ולא השתמש בה בשום פנים ואופן כעילה לדחייתה או צמצום שיעורה של תביעת החוב.

2.         מעיון בכתבי טענותיו של המערער, לא מצאתי טיעונים של ממש אשר די בהם בכדי להתמודד עם בעיה ראייתית זו; להשלמת התמונה יוער, כי המסמכים המבוקשים לא צורפו אף לכתבי הטענות בערעור זה.

במלוא הכבוד הראוי למערער, קשה להמנע מן המחשבה, כי כתבי טענותיו הופכים במידה רבה את היוצרות, בכל הנוגע להוכחת תביעת חוב, והיחסים בין בעל תפקיד מטעם בית המשפט לבין הנושים.

ההלכה, לפיה נטל ההוכחה, ברמת מאזן ההסתברות, מוטל תמיד על הנושה מגיש תביעת החוב , הינה ידועה ומושרשת, ואין כל טעם להאריך ולפרט בעניין זה. אף אם צודק המערער בטענתו, כי נפל קושי בהצגת חלק מהמסמכים המבוקשים, וזאת נוכח דיני סודיות וחובות מקצועיות, הרי שאין בכך בכדי להפוך את נטל הראיה , ואף אין די בכך בכדי לאלץ את המנהל המיוחד או את בית המשפט "להניח" כי אותם מסמכים שלא הוצגו לא רק שקיימים, אלא תומכים בגרסת הנושה מגיש תביעת החוב במלואה. בנסיבות המקרה, אי אפשר להמנע מתמיהה, האם אכן עשה המערער כל שלאל ידו כדי לאפשר את הצגת המסמכים, וזאת להבדיל ממסמכים ותכתובות אחרות, שערכן הראייתי מועט בהרבה. תמיהה זו גוברת אף יותר נוכח העובדה, כי עניין לנו בחייב המצוי בהליכי פשיטת רגל, אשר על-פי דין, רכושו וזכויותיו (לרבות הזכות לאשר לרואה החשבון להציג מסמכים כספיים) מוקנות לבעל התפקיד אשר מונה לנכסיו. ספק גדול בעיני, האם ניתן לטעון כי הלה סירב, או היה מסרב, לאפשר לרואה החשבון להציג את המסמכים לו עצמו.

ככל שעסקינן במסמכים המערבים צדדי ג', הרי שבנסיבות המקרה - ובעיקר אם עסקינן בבני משפחה - יכול וחייב היה המערער לעשות כל מאמץ בכדי להשיג מהם אישורים נדרשים, דבר אשר לא ברור אם עשה; די בכך, בכדי להעמיד בדרכו ספק נוסף ומהותי, אשר המנהל המיוחד רשאי היה להתחשב בו במסגרת החלטתו.

3.         זאת ועוד; בנסיבות המקרה דומה, כי המערער מנסה "להשלים" את החסר בטיעוניו מן הפן הראייתי, על-ידי נקיטה בלשון מאיימת כנגד בעל התפקיד, וכן בשרבוב עניינים וטענות שאינן קשורות לתביעת החוב, אלא בסכסוך אחר הנטוש בין הצדדים אודות עסקה שערכו המערער והחייב. אין לי אלא להצר על דרך התנהלות זו של המערער, אשר לא סייעה לו, בלשון המעטה, להוכיח את טענותיו, אלא אך סרבלה את כתבי הטענות, בערבבה מין בשאינו מינו - ככל הנראה במטרה "להוכיח" את "אי אמינותו" ו-"תפקודו הלקוי" של המנהל המיוחד, וזאת באורח הגובל בנסיון להעלות טענות אווירה גרידא. אין צורך להכביר מילים, כי ההליך דנן עוסק אך ורק בהחלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב , ולא באותן סוגיות נוספות.

בשולי נקודה זו אוסיף, כי טעות יסודית נוספת נפלה בטיעוני המערער, כאשר טען כנגד העובדה כי "לא ניתנה לו זכות טיעון". זאת, בהחלטות פנימיות הנוגעות לניהול ענייני פשיטת הרגל ומינוי בעלי תפקיד, אשר נידונות מטבע הדברים בין כונס הנכסים הרשמי, בעלי התפקיד ובית המשפט. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי אין כל מקום להופכן להתדיינות ועימות משפטי חסר תכלית, וזאת על-ידי עירוב צדדי ג' וטוענים לנשייה. זאת, קל וחומר כאלו אשר עולים נגדם חשדות לכאורה לעסקאות בטלות או מעשים אסורים ערב קריסתו הכלכלית של החייב.

4.         סוף דבר; כל טיעוניו של המערער לא הצליחו לסתור את העובדה הפשוטה, כי תביעת החוב שהוגשה לא הוכחה כדבעי, באשר המסמכים היסודיים אשר מוכיחים את ההתקשרות וסכומה לא הוצגו ולא נמסרו לבעל התפקיד. אי לכך, אני קובעת כי לא נפל פסול בשיקול דעתו המעין-שיפוטי, כאשר קבע כי המערער לא עמד בנטל הראיה, או למצער לא עלה בידי המערער להוכיח כי שיקול דעת זה היה בלתי-סביר במידה כזו, המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. די בכך בכדי לדחות את הערעור.
בשולי הדברים יוער, כי טוב עשה המערער כאשר זנח את טענות הסף שהעלה בדבר "העדר סמכות" כביכול של המנהל המיוחד לדון בתביעת החוב; בנסיבות המקרה, ולאור העובדה כי המערער חזר בו מטענה זו, די אם אעיר כי קיימת בעיה מהותית במצב בו נושים המגישים תביעת חוב לבעל תפקיד, "נזכרים" כי הוא נעדר סמכות כביכול לדון בה, וזאת לאחר שדחה את התביעה.

5.         לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. בנסיבות המקרה, ישא המערער בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום ז' בתשרי, תשס"ח (19 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.