החלטה בתיק פשר 1066/03

מונחת בפני בקשתו של עו"ד אהרון בן-שחר, כונס הנכסים לנכסי ד"ר יעקב קלו, גב' עדאית וחנית קלו, וחברת פגאסוס נכסים בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החייבים", בהתאמה), כי אורה למר קלו ומר שארל דוראל, ששימש בזמנים הרלוונטיים כנציגו של מר קלו לעניינים המפורטים בבקשה, להשיב לקופת הכינוס, ביחד ולחוד , סכום בסך 72,1000$, אשר מקורו לטענתו בדמי שכירות אשר נגבו משוכרים בנכסים המשועבדים לאחר תקופת הכינוס . המשיבים מתנגדים לבקשה ממגוון טעמים, מהותיים ודיוניים כאחד. בין טענותיהם: כי מינוי כונס הנכסים פקע סמוך למינויו תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בשל אי המצאת כתב המינוי למשיבים, וכן מנסים הם להסתמך על נוסח ההסכמה למינוי הכונס הקבוע בכדי לטעון כי קודם לכן הוסכם כי הם זכאים להמשיך ולגבות את דמי השכירות לתקופת הביניים; מעבר לכך, טוענים המשיבים להסכמות עם הנושה המובטח שאפשרו את מעשיהם מראש, וכן מעלים טענות נוספות, אשר ידונו בהמשך החלטתי זו. מוסיף מר דוראל ומעלה טענה חלופית, כי אף אם יחוייב מר קלו, הרי שאין לחייבו אישית ביחד עמו, וזאת משום שלא פעל אלא כנציגו ושלוחו גרידא.

הדיון בבקשה התארך, עקב בקשות דחייה חוזרות ונשנות שהגיש בא-כוחם של המשיבים; בסופו של דבר, לאחר שנערך דיון ובו נחקר מר דוראל על תצהירו, ולאחר שהצדדים הגישו תצהירים בכתב, הגיעה העת ליתן החלטתי.

1.         צו כינוס נכסים (בין שעסקינן בשעבוד קבוע או בשעבוד צף), הינו הליך המעביר את הנכסים המשועבדים לפיקוחו ואחריותו של בעל תפקיד, אשר מטרתו הינו לרכזם ולממשם לתועלתו של הנושה המובטח. משמעותו של צו כינוס הינה כי הנושה המובטח מפעיל את זכותו הקניינית על הנכסים המשועבדים, וכחלק מכך זכאי להנות מערכם עד לגובה החוב המובטח, וזאת (בכפוף לסייגים שבדין) לפני נושים אחרים, קל וחומר לפני החייבים עצמם. בעניין זה, אין נפקא מינא אם בוחרים הנושה המובטח והכונס לממש את הנכסים מיד על-ידי מכירתם, או להפעילם בעצמם לזמן-מה בכדי למקסם את שוויים ואת פירותיהם. דרך המימוש וצורת ההפעלה של הנכסים המשועבדים נתונה, בגבולות הסבירות וחובת תום-הלב, לשיקול דעתו של כונס הנכסים. הלכה פסוקה היא, בעניין זה, כי אין החייב זכאי בדרך-כלל להתערב בשיקול דעתו הכלכלי של הנושה המובטח, אף אם לדעתו ניתן היה לנהל את הנכסים באופן טוב יותר, או באופן שהיה מועיל יותר לחייב (לעניין הלכה זו וגבולותיה, ראה בין היתר האמור בפש"ר 1378/00 בש"א 17988/01 טיטן-בנץ נ' עו"ד אמיתי ארליך, וכן בפש"ר 466/93 גרבש נ' שלף); מעבר זה שיקול הדעת לנושה המובטח ולכונס הינו חלק בל-ינתק ממהותו של הליך כינוס הנכסים. 

לשון אחר; מרגע בו מונה כונס, הרי שכל הנכסים המנויים באיגרת החוב עוברים באורח אוטומטי לחזקתו, והנושה המובטח הוא זה הזכאי להנות ראשון מפירותיהם, אלא אם כן קובעת איגרת החוב אחרת . במצבים הרגילים, בהם מכסה איגרת החוב את הנכסים "מכל כיוון אפשרי", כולל פירותיהם, המוניטין הכרוך בהם וכיוצא באלו, הרי שהכונס בא למעשה "בנעליו" של החייב-בעלים מרגע בו נתמנה, והוא זכאי לכל תשלום, פרי או טובת הנאה הקשורים בנכס, בכדי למקסם ככל הניתן את החזר החוב המובטח.

2.         אמנם, אין ספק כי עצם מינויו של כונס אינו מבטל מאליו הסכמות והקניית זכויות בתום-לב שנעשו בנכס טרם מינויו. מן המפורסמות הוא כי חייב שהוא בעליו של נכס משועבד זכאי לעשות בו כל פעולה, כל עוד לא נאסרה באיגרת החוב . כך למשל, אין ספק כי חייב בעל נכס מקרקעין רשאי להשכיר חלקים ממנו, כולל לקבוע את שיעור שכר-הדירה ודרכי גבייתו. כאשר מתמנה הכונס, הרי שבדרך-כלל הוא תופס את הנכסים as is where is - כלומר, בכפוף למצבם המשפטי העדכני והחיובים המוטלים עליהם. לכן, עשוי הכונס למצוא עצמו מחוייב להסכמי שכירות כאלו, ואינו יכול, למשל, לסלק שוכרים או להעלות באופן שרירותי את דמי השכירות באופן המנוגד לחוזים שנחתמו כדין טרם מינויו.
דברים אלו הינם ברורים וידועים, ואין צורך להרחיב בהם בנסיבות המקרה דנן. זאת, באשר אין עסקינן במצב בו מתכחש הכונס לזכויותיו של צד ג' אשר השכיר חלקים מהנכס או טוען לזכויות בו, אלא לסכסוך משפטי בין הכונס לחייבים עצמם . אף בעניין זה, הדין הינו ברור - מן הראוי להבחין הבחן היטב בין תוקפם של חוזים והסכמות כדין אשר נעשו לפני הכינוס, לבין מיהות הזכאי להנות מהם . לשון אחר; אין כל ממש בטענה, כי עצם חתימת החוזים טרם הכינוס "משריינת" את פירותיהם מן הנושה המובטח; בעניין זה אין נפקא מינא, אם חוזה שנחתם ערב הכינוס קובע במפורש כי דמי השכירות או פירות אחרים יועברו לחייב בעל הנכס - שהרי אך ברור הוא כי חוזה הנעשה בידי צד סולבנטי מזכה בדרך-כלל את הבעלים (ולא את נושיו) בתמורה; אין בכך לסתור את המושכלה הבסיסית, כי מרגע בו ניתן צו כינוס, בא הנושה המובטח בנעלי החייב בכל האמור בהפקת רווחים מן הנכסים, וזאת עד לפרעון החוב המובטח; הגבלת זכות זאת אינה יכולה להעשות בין החייב לצד ג', אלא אך ורק בין החייב לנושה המובטח, באיגרת החוב או בהסכמה מפורשת מאוחרת יותר המשנה את תנאי איגרת החוב.

נהפוך הוא; נשיה מובטחת מקימה זכות קניינית התופסת את הנכסים, כולל פירותיהם , וזאת מרגע תחילת הכינוס - לרבות פירותיהם, אלא אם כן נאמר אחרת. לו היה הדין כטענת החייבים במקרה דנן, הרי שלא היה מנוס מלהסיק כי כל חתימת הסכם שכירות בנכס הינה מנוגדת לשיעבוד, שכן היא פוגעת במישרין בערך שיכול הנושה המובטח להפיק ממנו. נקל לראות, כי מצב זה הינו אבסורדי, וכי אין לו אחיזה בדין או בפסיקה.

3.         מצב זה אינו משתנה כלל ועיקר, כאשר מדובר בכונס נכסים זמני, וזאת מטעם כפול:
ראשית יאמר, כי באופן דומה  לפירוק, הרי שאם וכאשר מתקבלת בקשת הכינוס הקבוע, הרי מועד ראשית הכינוס נקבע, בדיעבד, כיום הגשת בקשת הכינוס . אמנם, הלכה זו אינה נטולת סייגים, אלא שאלו אינם רלוונטיים לענייננו, באשר אין עסקינן בדיון על תוקף עסקה שנעשתה בין החייב לבין צד ג', אלא ביחסים בין הנושה המובטח לחייב עצמו.
שנית, וחשוב אף יותר לענייננו; מיום בו מתמנה כונס זמני, הרי זכותו וחובתו הינן  לאסוף ולרכז בידו את הנכסים המשועבדים ופירותיהם . בלא לקבוע מסמרות בעניין, ניתן להעיר כי סמכות זו חלה, באופן לכאורי (פעם נוספת, בדומה להוראה בדיני פירוק), אף על נכסים הנחזים ככאלו השייכים לחברה.

אכן, אין ספק כי קיימים מצבים בהם בעל הנכסים המשועבדים או החברה שכינוסה מבוקש מתנגד לבקשה, ודין ההתנגדות להידון בעת הדיון בצו הכינוס הקבוע. מכאן, נובע האיסור המוטל בדרך-כלל על כונס זמני לממש באורח בלתי הפיך את הנכסים המשועבדים (למשל, על-ידי מכירתם לצד ג') - אלא שדווקא ריכוז מלוא הנכסים ופירותיהם בידי בעל התפקיד, לא זו בלבד שאין הוא יוצר מצב בלתי הפיך, אלא שהוא נחשב לחלק המרכזי והחשוב ביותר בפעולתו של כונס זמני. הלכה זו מתחזקת עוד יותר, כאשר עניין לנו בנכסים שקיים חשש כי יועלמו או ילקחו -  כגון כספים המגיעים לבעל הנכס המשועבד בתור דמי-שכירות.

זאת ואף זאת; מרגע בו נתמנה כונס, הלכה ברורה היא כי אין החייב או צד ג' כלשהו רשאים להתעלם מקיומו, ולהמשיך לנהוג כאילו אין למינוי כל משמעות. זאת, אף אם הם סבורים כי לפי הדין המשפטי החל, הם זכאים לסכומים כאלו או אחרים. חובתם של צדדים כאלו הינה לפנות אל הכונס ולשאול לדעתו, ובמידה ומתגלה מחלוקת, לפנות אל בית המשפט אשר מינה את הכונס . קל וחומר, שאין הם זכאים לעשות דין לעצמם. כך למשל, נאמר בעניין זה בפש"ר פש"ר 371/94 בש"א 22158/00, בעניין אליקולייט, כי צד ג' הנדרש לחלק כספים לחברה בפירוק חב בהתייעצות עם הכונס לגבי דרך מסירת הכספים. אם כך לגבי צדדים שלישיים, הרי קל וחומר שחל איסור על החייב עצמו "לקבוע עובדות בשטח" ולהמשיך בגביית כספים מן הנכסים המשועבדים לכיסו, וזאת גם ובעיקר אם יש לו טענות לגבי הסכומים דנן, או שהוא מתנגד לעצם הכינוס. חלה עליו חובה להפקידם בקופת הכינוס, ובו-בעת זכאי הוא לנקוט בהליך משפטי בכדי לטעון לזכאותו עליהם. 

4.         מכל האמור לעיל, עולה בבירור כי מן הראוי לדחות את טענתם המרכזית של המשיבים, לפיה לא ניתן לחייבם בהשבת סכומים ששולמו בהתאם להסכמים שנחתמו טרם הכינוס הזמני. בדרך דומה, מן הראוי לדחות את טענתם בדבר הסכם כביכול עם הבנק, לפיו הינם רשאים להחזיק בידם סכום של 40,000$ מדמי השכירות.

לעניין זה, די אם יאמר, כי אין די בהסכמה נטענת בכדי ליתן לחייבים רשות לעשות דין לעצמם וליטול כספים השייכים לכאורה לקופת הכינוס. מן הראוי להדגיש, כי הותרת הגביה והחזקת דמי השכירות לכונס, אין פירושה כי המשיבים מוותרים על זכותם הנטענת כלפי הבנק ; המועד לברר טענות אלו הינו מאוחר יותר - בעת בו יבקש הכונס לחלק דיבידנד לבנק, ולקבוע לשם-כך את שיעור נשייתו.

שנית ומעבר לדרוש יאמר, כי מלבד טענה בעלמא, כי "היתה הסכמה" לא הביאו המשיבים ולו בדל-ראיה לתמוך בטענתם בעניין הסכמה כזו. ספק גדול אם טענה בעלמא כי "הבנק התחייב להעביר מסמך בכתב אך לא עשה כן" יכולה אף להתקרב להוכחה ברמה הנדרשת של מאזן ההסתברות. לא זו בלבד, כי דרכן של התחייבויות כאלו להיות מגובות במסמכים חתומים בכתב, ולא להעשות בעל-פה, הרי שאם אכן צדקו המשיבים בטענתם, מדוע "ישנו על זכויותיהם" במשך שנים?  היכן הם, דרך משל, מכתבי דרישה שהעבירו לבנק, ובו הם מבקשים ממנו באופן שאינו משתמע לשתי-פנים לנסח את הסכמתו בכתב ולשלחה עליהם:? האם כך נוהגים בהסכמה בין שני צדדים עסקיים שמשמעותה זכאות לסכום בסדר גודל של עשרות אלפי דולרים?

5.         טענות המשיבים הנסמכות על תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, טוב היה להן אלמלא נטענו כלל ועיקר.

ראשית, מן הראוי להעיר כי מינוי בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון אינו סעד זמני גרידא, אלא דין מיוחד הקבוע בדיני החברות (או דיני פשיטת הרגל, לפי העניין), כאשר הלכה פסוקה וידועה היא, כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על עניינים אלו של חדלות פרעון, כ"ברירת מחדל" - ככל שאין בדיני חדלות הפרעון קביעות ספציפיות אחרות, במפורש או במשתמע .