החלטה בתיק פשר 1053/01

מונחת בפני בקשה למתן הוראות שהגיש מפרקה של חברת רמת שלומי בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה), וזאת בעניין הגשת תביעות אפשריות כנגד חברת אליהו, שהינה הנושה המובטח של פרוייקט המגורים שבנתה החברה, וכן כנגד נושאי משרה לשעבר. יסודה של הבקשה הינו בדו"ח שהגיש למפרק רואה החשבון דניאל טורם, וזאת לאחר שהשקיע בכך מאות שעות עבודה. לטענת המפרק, מן הדו"ח עולות תמיהות קשות כנגד הנושה המובטח, אולם סיכויי הצלחת התביעה כנגדו בשל התנהלות רשלנית כביכול עובר לקריסה, אינם מובטחים ואף בעייתיים, וזאת הן נוכח יריעת המחלוקת, והן נוכח הספק בדבר היותו "מלווה פיננסי" של הפרוייקט. לשיטת המפרק, סיכויי התביעה כנגד נושאי המשרה בגין מעשים פסולים הינם גבוהים יותר, אולם סיכויי הגביה בפועל מוטלים בספק.

הבעיה המרכזית, העומדת בבסיס הבקשה למתן הוראות, הינה העובדה כי קופת הפירוק ריקה , וזאת להבדיל מסכומים ניכרים המצויים בקופת הכינוס; דבר זה יוצר קושי מהותי נוסף, נוכח העובדה כי כעת מסתבר, כי אין בקופת הפירוק אף סכום שיש בו בכדי לכסות את שכר-טרחתו של רו"ח טורם. דבר זה הביא אותו לכתוב מכתב חריף כנגד המפרק, תוך האשמתו בהתנהלות הגובלת בהטעיה בכל הנוגע להעסקתו.

כונס הנכסים והנושה המובטח, מצידם, מתנגדים נמרצות הן להאשמות המוטחות בהם לעניין התנהלותם בפרוייקט (ואגב כך, מכחישים נמרצות אף את מעמדה הנטען של חברת אליהו כמלווה פיננסי), וכמו כן מתנגדים לכל מימון של הוצאות הפירוק מקופת הכינוס, וזאת בין היתר מתוך הסתמכות על מעמדה החוקתי של זכות הקניין של הנושה המובטח, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו;

1.                  הנקודה הראשונה, עליה דומה כי קשה עד מאד לחלוק, הינה כי לא ניתן להגיש תביעות בלא מקור מתאים למימונן, דבר המודגש נוכח העובדה כי בנסיבות המקרה, סביר להניח כי תביעות שכאלו - בעיקר במידה ובתביעה כנגד חברת אליהו עסקינן - יכללו מסכת עובדתית לא מעטה לבירור, וזאת כאשר עסקינן בארועים שהתרחשו לפני שנים; אי לכך, סביר להניח כי לא יהיה מנוס מהגשת תביעה כזו בערכאה אזרחית מתאימה, להבדיל מדרך של בקשה למתן הוראות, על כל המשתמע מכך לעניין עלויותיה של התביעה. נוכח העובדה, כי הנושים הרגילים (שהם הנהנים מפירותיה של תביעה כזו, ואף אלו שהוצאותיה יבואו על חשבונם, במידה ולא תשא פרי) סירבו למעשה להשתתף במימון התביעה דנן, וקופת הפירוק ריקה, ספק גדול אם ניתן לאשר מהלך שכזה, זאת במיוחד נוכח העובדה, כי אף המפרק מודה כי סיכויי התביעה כנגד אליהו אינם מובטחים, וזאת בלשון המעטה. אין אף כל צורך להכביר מילים, כי ספק אם ניתן לאלץ את הנושה המובטח לממן מקופת הכינוס את הוצאות התביעה כנגדו הוא, וזאת בלשון המעטה.

2.                  מאידך גיסא, עולה תמונה מורכבת יותר בכל הנוגע לבעלי השליטה לשעבר; דומה, כי בכל הנוגע לאלו האחרונים, אין הנושה המובטח חולק על המסקנות הקשות העולות בדבר התנהגותם. נהפוך הוא; אליהו עצמה טוענת בריש גלי, כי הללו רימו אותה והסבו לה נזקים כבדים בהתנהגותם. זאת ועוד; ככל שעסקינן בתביעה המוגשת לפי סעיף 373 ו-374 כנגד בעלי שליטה, להבדיל מתביעה בעילות נזיקיות כלליות, הרי שרבים יותר הסיכויים כי ניתן יהיה לבררה בהליכים המתאימים בפני בית המשפט של חדלות פרעון.

אוסיף ואעיר, כי אם אכן מתנגדים הכונס והנושה המובטח באורח עקרוני אף להגשת תביעה שכזו בבית המשפט של פירוק, הרי שעמדה שכזו מעלה תמיהה לא מעטה, הן נוכח הטענות הקשות שמעלה חברת אליהו עצמה כנגד אותם נתבעים פוטנציאלים, והן נוכח העובדה כי למצער לנסיון לברר את העניין בבית המשפט של פירוק, תהיינה עלויות מעטות בהרבה, ובמילים אחרות: יתכן מאד ודווקא בתביעה כזו יש תועלת אפשרית אף לנושה המובטח, ועלותה - אף אם תשתתף קופת הכינוס בהוצאותיה (במידה ויהיו כאלו), נמוכה בהרבה.

בעניין זה, לא מן המותר להעיר, כי קיימת בעייתיות, או אף "מלכוד מובנה" במצב בו עקב שעבוד צף "חובק כל", מגיעה חברה למצב בו מחד גיסא כל כספיה נמצאים בקופת הכינוס, ואילו קופת הפירוק ריקה; זאת כאשר מאידך גיסא, מוטלות הוצאות החקירה והגשת התביעה האישית (במידת הצורך) כנגד המנהלים במלואן דווקא על קופת הפירוק. מצב שכזה, בו יעדיף הנושה המובטח להכשיל את החקירה, תוך שהוא "מנופף" בזכותו הקניינית ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הינו בעייתי מאד, וזאת ממספר בחינות:

א.         מצב כזה עומד בניגוד חזיתי לאינטרס העקרוני של דיני חדלות הפרעון, לבצע חקירות כנגד מנהלים במידת הצורך, הן בכדי לנסות "למרק" את החברה ממעשים שלא כדין שתרמו לקריסתה והשפיעו לרעה על מצבת נכסיה, והן כדי לשמור על הרתעה Ex-ante כנגד מנהלי חברות השוקלים לפעול בנכסים שלא כדין כדי להטיב את מצבם על חשבון מצב הנושים.

ב.         מצב כזה מעורר חשש לכשל יסודי, לפיו ימסרו ה"מפתחות" ושיקול הדעת הבלעדי בענייני חקירות דווקא לנושה המובטח, אשר במצבים רבים נפרע מניה וביה כדי מלוא או מירב נשייתו, וזאת תוך גלגול הנזק הפוטנציאלי שבהתנהלות שלא כדין על הנושים הרגילים, אשר לא תמיד יש בידם (ובידי המפרק המייצג אותם) די משאבים בכדי "להרים את הכפפה". מצב זה לא רק שהוא בלתי רצוי לכשעצמו, אלא שהוא אף עשוי לעודד תופעה בלתי רצויה עוד יותר, של הסכמות פסולות בין מנהלי חברות לבין הנושה המובטח, לפיהם יבטיחו הלה את האינטרסים שלו, בתמורה לכך כי יתן להם "אור ירוק" לפעול באורח הפוגע בנושים הרגילים, ואף יכשיל בדיעבד את הנסיונות לחקור את מעשיהם. להסרת ספק אדגיש, כי בוודאי שאינני קובעת ממצאים שכאלו לגבי חברת אליהו, היא הנושה המובטח בנסיבות המקרה שבפני, אולם ככל שעסקינן בניתוח כללי של הסוגיה, הרי שלא ניתן להתעלם מהדברים הללו.

3.                  לאור האמור לעיל, ראוי יהיה כי בכל הנוגע לאפשרות לפעול כנגד המנהלים לשעבר, יתכבדו הנושה המובטח והכונס וישקלו היטב את עמדתם (שמא, מול כונס הנכסים הרשמי), לרבות האפשרות לנסות ולהגיע להסכמה לפיה ינוהלו הדברים בידי פרקליט אשר הם סומכים על שיקול דעתו. אוסיף ואעיר; אין מחלוקת כי עניין זה כפוף למגוון שיקולים, כגון סיכויי הגבייה, וכן הזמן הרב שחלף והסיכוי לעלייתן של טענות התיישנות או טענות דיוניות אחרות עקב כך.

4.                  סוגיה זו של חלוף הזמן, אשר אין ספק כי השפעתה עשויה להיות רבה, מביאה אותנו לנקודה הנוספת שמן הראוי להתייחס אליה במסגרת החלטתי זו - ואין לי אלא להצר על עצם העובדה כי אני נאלצת להדרש אליה. מעיון בבקשה, ובמיוחד בכל הנוגע לעבודתו ולשכרו של רו"ח טורם, עולות תמיהות לא מעטות בכל הנוגע לדרך בו ניהל המפרק את ענייני קופת הפירוק. זאת, הן נוכח העובדה כי על-פניו נראה לכאורה, שפעולות אשר ניתן היה לעשותן לפני זמן רב לא נעשו, אלא נגררו במשך למעלה משנה (או שמא אף יותר), והן ובעיקר נוכח הטענות כי המפרק נטל למעשה התחייבויות כספיות בלא שיהיה בקופתו מקור למימונם .

5.                  אבהיר, כי במסגרת בקשה זו, לא אוכל ואף איני נדרשת לקבוע ממצאים עובדתיים ולהכריע בסוגיות הכספיות, וזאת באשר הזמן והמקום להכריע בהם יבוא אך בעתיד, במידה ויתכבד רו"ח טורם ויגיש לבית המשפט בקשה למתן הוראות בעניין תשלום שכר-טרחתו, כשהיא מגובה באסמכתאות ובעיקר אלו מהן השופכות אור על התכתובת בינו לבין המפרק טרם שקיבל את מלאכת החקירה.

בשלב זה, די אם אבהיר כי הלכה ברורה וחד-משמעית היא, כי מפרק אינו רשאי להתקשר עם בעל-תפקיד מסייע ולהסכים עימו על שכר-טרחה, כאשר המקור למימון השכר אינו מצוי בקופתו (בין אם בפועל, ובין אם בגדר תקבולים עתידיים ברמת וודאות גבוהה ביותר); זאת, אלא אם כן הוסכם בין הצדדים במפורש, כי בעל התפקיד המסייע (כגון רואה-החשבון, בענייננו), נוטל על עצמו את הסיכון או מסכים במפורש לכך כי שכר-טרחתו יבוא מתוך תקבול עתידי שאינו וודאי, כגון פירותיה של תביעה פלונית שתוגש עקב ממצאיו או בסיועו.

בלא לקבוע, בשלב זה, כל ממצא סופי בדבר אורח ההתקשרות בין המפרק לרו"ח טורם, הרי די אם אבהיר כי התקשרות בלא כספים למימונה ובלא הסכמה כפי שתואר לעיל, הינה הפרה של כללי הזהירות הבסיסיים ביותר החלים על בעל-תפקיד בחדלות פרעון , אשר לא זאת בלבד כי בית המשפט לא היה מאשרה לו הוצגו בפניו העובדות לאשורן, אלא שיש בה במקרים מסויימים (ואני זהירה בלשוני), אף לשקול הטלת אחריות אישית על בעל התפקיד, במובן זה שיהא עליו לממן את שכר-הטרחה מכיסו הוא, וטוב יעשה המפרק אם יתן על כך את דעתו.

6.                  סוף דבר; אני דוחה את הבקשה למתן הוראות במובן זה, כי אינני מאשרת בנסיבות המקרה את הגשת התביעה כנגד חברת אליהו. זאת ועוד; בוודאי שאינני יכולה ואף אין כוונתי "להורות" למפרק על כך כי שעות עבודתו של רו"ח טורם "ירדו לטימיון", וזאת מכח קל וחומר במידה וכוונת הסעד המבוקש היה מעין מתן אישור גורף להתנהלותו הכספית של המפרק, באורח שיעגן אותה לכאורה ב"הסכמה" שיפוטית. סוגיית שכר-טרחתו של רו"ח טורם וההסכמות בינו לבין המפרק ידונו, במידת הצורך, בבקשה שיגיש רואה החשבון עצמו, וזאת אם ימצא לנכון לעשות כן.

בכל הנוגע לאפשרות התביעה כנגד המנהלים לשעבר, יתכבדו כל הצדדים וידברו ביניהם בלא דיחוי, שמא בתיווכו של כונס הנכסים הרשמי. בעניין זה, יתכבד כונס הנכסים הרשמי ויגיש לבית המשפט, תוך פרק זמן שלא יאוחר מ-90 יום, דיווח על המגעים דנן ועל תוצאותיהם.

בכל הנוגע לבש"א 21705/07, הרי נוכח התוצאה אליה הגעתי, ונוכח הבהרת הכונס כי מבוקשת בשלב זה העברה של 800,000 ש"ח בלבד, דבר שיותיר יתרה מספקת בקופת הכינוס, הרי שאין מניעה מלאשר את הבקשה בנוסחה המתוקן, ולהעביר 800,000 ש"ח לאלתר לידי הנושה המובטח.