החלטה בתיק פשר 1048/02

מונחת בפני בקשתם של הנאמנים לביצוע הסדר הנושים של מדרשת רופין (להלן: "הנאמנים" ו"המדרשה" בהתאמה) לחלוקת דיבידנד רביעי לנושים הרגילים של החברה, בשיעור של 20% מסך הוכחות החוב שאושרו. זאת, לפי ובהתאם להוראות הסדר הנושים שאושר בשנת 2002. הקושי הנעוץ בבקשה הנוכחית הינו, כי אישור תשלום הדיבידנד המבוקש, מותנה במידה רבה בהכרעת מחלוקות שהתעוררו בין הנאמנים (בכובעם כאחראים על קופת המדרשה), עמותת המרכז האקדמי-רופין אשר נטלה את הפעילות האקדמית, ומנהל מקרקעי ישראל - זאת באשר לחבות אפשרית ב"דמי הסכמה" לצורך אישור העברת הקרקעות נשוא ההסדר.

ביני לביני, התנהלו הליכים מקבילים בין הנאמנים לרשויות המס בכל האמור באפיק אחר של מיסוי מקרקעין - חבות במס שבח; בסופו של יום, הושג בין הצדדים הסדר לפיו הכירו רשויות המס כי ההסדר אינו "עסקה במקרקעין" מסוג החב במס .

אלא, שחרף האמור לעיל, עומד מנהל מקרקעי ישראל על התנגדותו לבקשה, ועותר שלא לאשרה; תחילה הועלתה הטענה, כי הצדדים להסדר הנושים לא העבירו תשריטים ותוכניות מפורטות כדין, ואילו בכתב-עמדה מאוחר יותר, טוען המנהל כי הקצאת המניות למשקיע הינה העברת מקרקעין החבה בדמי הסכמה. הנאמנים מתנגדים לעמדת המנהל ועותרים לקביעה, כי אין הם חבים בדמי הסכמה כלל, ולחלופין - כי חובת התשלום חלה על העמותה, וזאת בהתאם לסעיף שיפוי מפורש בהסדר הנושים, המטיל עלויות הכרוכות בהעברת המקרקעין, אם קיימות כאלו, על העמותה. במסגרת זו, חלוקים הצדדים הן על הדין המהותי החל, והן על פרשנות התכתובת שעברה ביניהם מעת הדיון בהסדר הנושים ואילך.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ניתנת החלטתי זו.

1.         במסגרת כתבי הטענות, הקדישו הנאמנים מאמצים לא מועטים לתקוף את דרך התנהלותו של מנהל מקרקעי ישראל. זאת, בין היתר בטענה כי "מילא את פיו מים" במשך תקופה ארוכה, כאשר טענתו האחרונה, לפיה עצם הקצאת המניות למשקיע יוצרת חבות בדמי הסכמה, באה לעולם אך בשלב מאוחר מאד, דבר שיש בו (כך לשיטת הנאמנים) לכשעצמו בכדי לפגוע בסיכויי הטענה להתקבל. המנהל, טוען לעומתם כי מראשית הליכי הסדר הנושים, הודיע קבל עם ועדה, כי הוא מתנגד לכל שינוי או עסקה הקשורה לקרקע, זולת כאלו שאישר במפורש , וכי הוא עומד על כל זכויותיו. כמו כן, טוען המנהל כי "הפוסל במומו פוסל" - וכי הנאמנים הם אלו שהשתהו ולא העבירו לו בזמן תשריט המפרט את כל הדרוש אודות הקרקע שהועברה, בכדי שיוכל לגבש את עמדתו העניינית אודות ההעברה ודמי ההסכמה.

מעיון בטענות הצדדים עולה, כי התנהלותו של מנהל מקרקעי ישראל לאורך הפרשה הינה בעייתית, וזאת בלשון המעטה: אכן, יתכן מאד כי היה על הנאמנים להטיב לוודא כי התשריט ומסמכים אחרים הועברו בזמן. אלא מאי? עניין התשריט לחוד, והסוגיה העקרונית אודות חבות בדמי הסכמה לחוד.

אבהיר דברי: הסוגיה הבסיסית, קרי - האם חלה חבות עקרונית בדמי הסכמה בשל הקצאת המניות למשקיע, אינה דורשת תשריט או מסמכים אחרים לשם הכרעה , וחזקה על המנהל כי ידע זאת היטב: עניין לנו בשאלה משפטית, פשוטה יחסית, שלא היתה כל מניעה כי המנהל יבהיר בה את עמדתו מבעוד מועד, ולא "יחזיק בקלפיו סמוך לחזה" וימתין לשעת כושר.

אוסיף ואעיר; אף אם אכן הקפיד המנהל על הנוסח הרשמי לפיו אין הוא מוותר על אף זכות מזכויותיו, הרי שאין הדבר פוטר אותו בהכרח מהבהרה מוקדמת ככל האפשר של נקודות עקרוניות. נקודות שאינן מצריכות בירור ודרישה עובדתית, אלא די בנוסח הסדר הנושים בכדי להכריען. זאת ואף זאת; אין לי אלא לתמוה מדוע לא הבהיר המנהל עמדתו בנושא זה, לכל המאוחר, בעת שניתן אישורו הכללי לביצוע ההסדר.

אכן, לטובת המנהל ניתן להניח, כי ספק אם די בשתיקתו היחסית ובהתנהלות מסוג זה בכדי להקים השתק אשר ימנע ממנו לטעון לתחולת דמי הסכמה, אם וכאשר הוא סבור כי הם חלים. אולם מאידך, ספק גדול אף אם עמדה התנהלות מסוג זה במבחן חובת תום הלב המוגברת החלה על גופים ציבורים ; אף אם אין בכך (ולטובת המנהל, אניח כך) בכדי לחסום אותו להעלות את טענותיו, הרי שדי בכך בכדי לקבוע, כי אם תמצא עמדתו שלא כדין, ילקח הדבר בחשבון בכל הנוגע בפסיקת הוצאות המשפט.

2.         הסעד המרכזי המבוקש בידי הנאמנים, נוגע למעשה לרשות לחלק את הדיבידנד נשוא הבקשה - וכחלק מכך, לקבל קביעה שיפוטית המתירה להם להוציא את הכספים המתאימים מקופתם, בלא שיחוייבו להמנע מכך (לחלוטין או באורח חלקי) בשל תביעתו של המנהל לדמי הסכמה.

יוצא, כי הסוגיה הדורשת הכרעה מתחלקת לשניים:

א.         האם די בהסכם השיפוי בין הנאמנים לבין העמותה בכדי לאפשר את חלוקת הדיבידנד?

ב.         השאלה המשפטית העקרונית בדבר תחולת דמי ההסכמה.

3.         בכל הנוגע לשאלה הראשונה, הרי שהתשובה פשוטה:

בין הנאמנים לבין העמותה נקבע, בין היתר, סעיף שיפוי מפורש החל על כל הוצאה שעשויה להדרש בגין הטיפול במקרקעין נשוא הבקשה. לעניין זה, ספק גדול אם יש טעם להאריך או להעמיק בטענות עמותת המרכז האקדמי, קרי - בשאלה האם חל החיוב מעצם טיבו על העמותה, או שמא הוא חל על הנאמנים, בתוספת זכות השיפוי שלהם כלפי העמותה.

נקל לראות (והעמותה אינה מכחישה זאת) חלה זכות השיפוי המפורשת חלה מניה וביה בנסיבות המקרה; אף אם יקבע כי הטיפול במקרקעין במסגרת ההסדר מחייב דמי הסכמה, הרי שהתוצאה היתה, באורח חד-משמעי, כי חובת התשלום היתה מוטלת, במלואה ולאלתר, על העמותה.

די בכך, לכאורה, בכדי להעתר לסעד הראשון לו עותרים הנאמנים - קרי, תשלום הדיבידנד לנושים המובטחים, כפי ובשיעור המבוקש ברישא לבקשה.