פ
בית המשפט המחוזי תל אביב
|
40083-07
17/09/2007
|
בפני השופט:
דר' עודד מודריק
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד אורנה גלבשטיין
|
הנתבע:
1. חג'אמי רמי
2. חג'אמי סמדר
3. חג'אמי נעימה
עו"ד תמיר סלומון
עו"ד אהרון שלום
|
| החלטה |
לפתח הדיון טענו באי כח הנאשמים מספר טענות מקדמיות ואלה הן: א) פגם או פסול בכתב האישום - אישום ראשון; ב) ייחוס עבירה לפני מועד תחילת הצו האוסר - אישום ראשון; ג) אי בהירות בשניים מפרטי האישום הראשון; ד) עובדות האישום השני אינן מגלות עבירה; ה) "כבר הורשעתי" - אישום שלישי; ו) הוראות חיקוק לא נכונות ז) פטור בשל מוסד כספי; ח) "הגנה מן הצדק"; ט) הפרדת אישומים.
לחילופין ביקשו הסניגורים להורות על הפרדת הנאשמים באופן שעניינו של כל אחד מהם יתנהל בכתב אישום נפרד.
אבחן להלן כל טענה בנפרד.
פגם או פסול בכתב האישום
הנאשמים מוצאים "פגם או פסול" באישום הראשון שעניינו ב"החדרת" מסכת עובדות "שמוסיפה ומאדירה כמה הנאשם אשם ועבריין" אך אין לה כל זיקה לאישום המיוחס. הנאשם מואשם באישום זה, בין היתר, בעיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום במרשם. אלא שהתביעה מפרטת במסגרת אישום זה חובות שונות שהנאשם הפר אותן הכלולות בצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח, ניהול רישומים של נותני שירותי מטבע) תשס"ב - 2002 (להלן: "
חובת נותני שירותי מטבע"). הטענה היא אם כן, שמי שלא נרשם ברישום הפורמאלי כנותן שירותי מטבע איננו מחוייב ממילא בחובת נותני השירותים ואין לכלול את הפרת החובה בכתב האישום.
אינני מקבל את הטענה. החובות לפי הצו בדבר נותני שירותי מטבע חלות על "נותני שירותי מטבע". ההגדרה של מושג זה בחוק איסור הלבנת הון היא "מי שחלה עליו חובת רישום כאמור בסעיף 11ג [לחוק]". חובת הרישום לפי סעיף 11ג לחוק חלה על "כל מי שעיסוקו במתן [שרותי מטבע] ... המפורטים להלן...". נמצא שעל הנאשם כמי שלפי טענת כתב האישום עסק במתן שירותי מטבע, חלה חובת רישום. כיוון שחלה עליו חובת רישום חלות עליו גם החובות לפי צו נותני שירותי מטבע.
אכן, הצו אינו נוקב בסנקציה וייתכן שהפרת החובות הללו מאפשרת רק הטלת "עיצום כספי" לפי חוק איסור הלבנת הון. אולם, כאמור, הנאשם אינו מואשם בהפרת חובות הזיהוי, אלא ההפרה משמשת כרקע עובדתי הניצב בבסיס כתב האישום. אינני יודע מהי תכליתו של התיאור העובדתי הזה (שאיננו משמש כשלעצמו כבסיס לעבירה טיפוסית). ייתכן שהתיאור מיועד להראות שהיעדר הרישום איננו עניין פורמאלי בלבד אלא שהנאשם קיים פעילות מעשית של נותן שירותי מטבע שאינן מקיימת את חובות הצו. מבחינה זו אין האישום פגום ואין הוא פסול.
ייחוס עבירה לפני מועד תחילת הצו האוסר
אין צורך לפרט את הטענה כיוון שהמשיבה מסכימה לה והיא מבקשת לתקן את כתב האישום באופן שבסעיף 8ב לכתב האישום יירשם "בתקופה שבין 1.5.02 לבין 1.1.06". כיוון שטרם נערכה הקראה של כתב האישום די בהודעת התיקון של כתב האישום שניתנה מפי התביעה.
אי בהירות בשניים מפרטי האישום הראשון
הנאשמים מבקשים שהתביעה תפרט את האמור בסעיף 9 ו-10 לאישום הראשון, דהיינו, מהם 4,455 השיקים שהמאשימה טוענת בכתב האישום, ממי התקבלו, מהם מועדיהם וכיו"ב כדי שהסניגוריה תוכל להתגונן.
התביעה הגיבה במסירת פרטים מסוימים ונראה כי הפרטים הללו מספקים את ההגנה כעולה מתשובתה לתגובת התביעה.
עובדות האישום השני אינן מגלות עבירה
האישום השני עניינו בנסיון לקבל דבר במרמה לפי סעיפים 25 ו-415 לחוק העונשין. העבירה לפי טענת כתב האישום נעברה בכך שהנאשמים 1 ו-2 הציגו לפני רשם נותני שירותי מטבע מצג שווא שלפיו הנאשמת השניה היא בעלת השליטה והמנהלת היחידה בחברה מסוימת שביקשה להירשם כנותנת שירותי מטבע. בכך רואה התביעה כנסיון לקבל דבר במרמה.
הנאשמים טוענים כי מן הראוי שהתביעה תגדור עצמה אל העבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. שכן החוק מציג דרך לרישום נותני שירותי מטבע בידי הרשם ותפקידו של הרשם לסנן את אלה שאינם רשאים או אינם זכאים להירשם מבין קבוצות הפונים לרישום. אין זה הגיוני שכל מי שסורב יחשב למי שניסה להשיג דבר במרמה.
הטענה אינה מקובלת עלי. השאלה אם הנאשמים עשו מעשה שמשמעותו נסיון לקבל דבר במרמה היא שאלה של הערכת טיבה המשפטי של התנהגותם. העובדה שהחוק התווה דרך פורמאלית חוקית לרישום כנותן שירותי מטבע אינה שוללת אפשרויות של נסיון הערמה על הרשם. השאלה אם הנאשמים ניסו להערים על הרשם או לא היא תלויה בראיות שיוצגו ואין לה דבר עם כתב האישום עצמו.
"כבר הורשעתי" - אישום שלישי
הנאשם מואשם באישום השלישי באי תשלום מס הכנסה ומע"מ על בסיס מסכת עובדתית מתמשכת משנת 1997 ועד לשנת 2003. הנאשם טוען ששילם כופר לרשות המיסים לשנת 2004 ובכך יש לראות כמי שכבר נתן את הדין בהקשר לאישומים הללו. אין לנהל הליך כפול היינו הליך של תשלום כופר ולאחר מכן הגשת כתב אישום (ראו סעיף 121 לחוק מע"מ וסעיף 221 לפקודת מס ההכנסה).
התשובה שבפי התביעה לכך היא שהנאשם אמנם שילם כופר בשנת 2004 לרשויות מע"מ בשל הפרת חוק מע"מ שבוצעה בין ינואר 98 ליוני 2002. האישום השלישי מתייחס לעבירות מע"מ החל מיולי 2002 ומכאן שאין הן נכללות בתקופה ה"מכוסה" על ידי תשלום כופר. לא שולם כופר בגין עבירות מס הכנסה כל עיקר ואין זהות בין יסודות עבירת אי תשלום מע"מ לבין עבירות אי תשלום מס הכנסה.
תשובת המדינה מקובלת עלי ולכן אני דוחה גם את הטענה המקדמית הזו.
הוראות חיקוק לא נכונות
במסגרת האישום השלישי מיוחסות לנאשם, בין היתר, שמונה עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס ההכנסה. באי כוח הנאשם טוענים כי העובדות הנטענות באותו אישום מגלות עבירות של אי דיווח על הכנסות לפי סעיף 216(4) לפקודה (שענשן המרבי הוא שנת מאסר) ואינן מגלות עבירות מרמה לפי הפקודה (שענשן המרבי -שבע שנות מאסר).
המאשימה טוענת כי קיימת פסיקה, גם של בית המשפט העליון, שהימנעות מוחלטת מהגשת דו"חות הכנסה הנמשכת מספר שנים עולה כדי העלמת הכנסה בדרי ערמה ומרמה.