החלטה בתיק פ 10318/04

מיד עם פתיחת משפטו, ובטרם מונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, הודה הנאשם בכול שיוחס לו בכתב האישום והורשע בהתאם בעבירות הנגזרות ממעשיו, ובהן קשירת קשר לביצוע עוון, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה.

טרם גזירת הדין נעתרתי לבקשת סנגורו, והוריתי על קבלת תסקיר אודות הנאשם, שתכליתו לשפוך אור על רקעו ונסיבותיו האישיות של צעיר זה, יליד 78, שעברו נקי, וזו לו הרשעתו הראשונה והיחידה.

בהתבסס על האמור בתסקיר, ובעיקר ההמלצה בסיומו, עתר ב"כ הנאשם לנהוג בהתאם לסמכות הנתונה לבית במשפט מתוקף הוראת סעיף 192 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן "החסד"פ"), ולבטל את ההרשעה תוך אימוץ המלצת שירות המבחן באופן שיושת עליו צו של"ץ, ללא הרשעה, עתירה העומדת כנגד עמדת התביעה כי מן הדין להותיר ההרשעה על כנה. הסנגור סומך טיעונו על הצטברות נתונים המצדיקים אי הרשעה, הנגזרים ממהות המעשה הפלילי, שאינו עומד, לטעמו, ברף עליון, וממיהות הנאשם הספציפי על נתוניו היחודיים, ופגיעה קשה בעתידו בשל תיוגו כעבריין. התביעה לעומתו גורסת, כי חומרת מעשיו יתרה, כמתבקש מאופים, ממריכיבי התכנון וההכנה שקדמו להם, והאינטרס הציבורי, מחייבים הרשעתו בדין.

השאלה העומדת, אפוא, על המדוכה הינה, היש הצדקה לחרוג מן הכלל, לפיו יש להרשיע נאשם שנמצא אשם בבצוע עבירה, ולסיים תיק זה ללא הרשעה. לשון אחר, האם המקרה הנדון מתאים ועומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה להימנעות מהרשעה.

ותחילה להלכה

התוצאה של הרשעה בעקבות קביעת אשמה הינה התוצאה הטבעית המתבקשת. באופן ציורי ניתן לומר, כי קביעת אשמה והרשעה בעטיה הינם כשני חוטים השזורים זה בזה המהווים את שני חלקיו של אותו שלם. על כן, כלל מיוסד הוא במשפטנו, כי אין על בית משפט לפטור נאשם מהרשעה, זולת במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם מדובר בנאשם חסר כל עבר פלילי, שכשל לראשונה בעבירה, והנסיבות הקשורות בו ובעבירה מצדיקות לא להטביע במצחו אות קין של הרשעה בפלילים.

בפסיקה, יש לומר, אין קו נוקשה ואחיד בנושא אי ההרשעה. ברם, נקבע מבחן עקרוני בפס"ד כתב והפסיקה בעקבותיו, לפיו הימנעות מהרשעה שמורה לאותם מקרים חריגים בהם סוג העבירה ופגיעה חמורה בנאשם בעטיה של הרשעה מאפשרים לוותר על הרשעה. עם זאת, צעד זה יינקט רק בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, כדברי כב' השופטת דורנר בפסק דין כתב שהתווה את גבולות ההלכה:

"הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים. ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר בנסיבות המקרה המסוים לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים..." (כ"ב השופטת דורנר, בע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ב 342, (ב) 337.

וליישום ההלכה בענייננו.

ותחילה לפרמטר של מהות המעשה הפלילי. על פני הדברים מדובר במעשה עבירה חמור. הנאשם לאחר שחרורו מצה"ל, בעיצה עם אחר, הציג בפני פקידי בנק מזרחי מסמכים מזוייפים לפיהם כביכול רכש דירהבטבריה, כשהוא מודע שאין כול אמת בעובדה זו. באמצעות מצג שווא זה בקש לקבל במרמה את כספי המענק של משרד הביטחון שנועדו לסייע לחיילים משוחררים, בין היתר, לשם רכישת דירות. חומרת העבירה במקרה זה נודעת מהקלות היחסית של ביצועה והעובדה שאינה פרי גחמה אקראית, אלא מתוכננת ומחושבת מראש לאחר הצטיידות במסמכים מזויפים. עם זאת, ובלי להמעיט מחומרה זו, אין להתעלם מנתונים נוספים רלוונטיים לעניין הערכת החומרה. ראשית, מדובר בכספי מענק שהנאשם היה זכאי להם בתום חמש שנים מיום שחרורו מצה"ל, כך שבפוטנציה הם שייכים לו, ועמדו כפיקדון לזכותו בחלוף התקופה הקבועה בחוק. תכלית המרמה הייתה להקדים מועד זה. הנאשם הסביר את כישלונו במצוקה כלכלית קשה שהובילה אותו להסתבכות בפלילים. מובן, שאין בשום מצוקה להצדיק עבריינות ולא להכשירה, אך אין מדובר בטענה נעדרת בסיס המנותקת לחלוטין מהמציאות.

רוצה לומר, ענייננו, בצעיר שנסיבותיו האישיות והמשפחתיות אינן פשוטות, כעולה מהתסקיר. לא ארחיב בהן מחמת צנעת הפרט. עם זאת, חרף נסיבות קשות ובעיתיות, עד להסתבכותו, וגם לאחריה, ניהל אורח חיים נורמטיבי ותיפקד באופן תקין וראוי. עברו נקי לחלוטין. ניתן לציין, כי עלה ארצה לפני תשע שנים, וניסה לפלס דרכו לחברה הישראלית. שרת שירות צבאי מלא, וכיום הוא עובד לפרנסתו ברשות הדואר. בסופו של דבר, הכספים שביקש להקדים תשלומם לא הועברו לנאשם ולא נגרם נזק קונקרטי. בנתונים הללו, הנני סבורה כי אין לומר, שמדובר במעשה שחומרתו מופלגת.

ובאשר לפרמטר השני שהינו הפאן השיקומי. מהתסקיר מצטיירת תמונה חיובית ביותר. הנאשם נטל את מלוא האחריות על מעשיו והוא מצר עליהם ומביע חרטה עמוקה. הוא מכיר ומודע למשמעות מעשיו, ולפסול שבהתנהגותו, והפיק את הלקחים המתאימים.

הערכת שירות המבחן הינה לאישיות נורמטיבית ביסודה שאינה מונחית על ידי דפוסים עברייניים. תיקונו עומד ברמת סבירות גבוהה ביותר ואין כול חשש להישנות המעשים. בשים לב לעובדה שהוא מועסק על ידי גוף ציבורי לא יהא זה מרחיק לכת לקבוע שהרשעתו עלולה לגרום לו נזק קונקרטי לא רק ברמה ערטילאית אלא בפועל, במיוחד כאשר מדובר בצעיר הנמצא בראשית דרכו.

מכול הטעמים הללו, הגעתי לכלל דעה כי המקרה עונה על הקריטריונים הקבועים בפסיקה להחלת החריג.

ובאשר לעונש הנני סבורה כי הפאן החינוכי - קונקרטי יבוא על סיפוקו בעבודות של"ץ בהן יתרום הנאשם לחברה ויכפר על מעשיו.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את כול השיקולים הצריכים לעניין הנני קובעת כדלקמן:

א.     בהתאם לסמכותי על פי סעיף 192 לחסד"פ הנני מבטלת את הרשעת הנאשם.

ב.      הנני קובעת כי הנאשם ביצע את העבירות בהן הודה ונמנעת מהרשעתו.

ג.       הנני מטילה על הנאשם צו לביצוע עבודות של"ץ, ללא הרשעה, בהיקף של 200 שעות בהתאם לתוכנית שגובשה על ידי שירות המבחן.

ניתנה היום ט' בשבט, תשס"ו (7 בפברואר 2006) במעמד הצדדים.