החלטה בתיק עש 1119/07

1. הבקשה שבפניי הינה בקשתו של המשיב לסילוק הערעור על הסף.

בהודעת הערעור נאמר כי פעילות המערערת התמקדה בתקופה הרלוונטית ברכישת מתכות שונות לצורכי תעשייה מספקים מקומיים ומכירתם לייצוא.

המשיב הטיל על המערערת כפל מס בסכום של כ- 4 מליון ש"ח במקביל לשומה שערך לשנת המס 2004.

כפל המס הוטל מאחר ולטענת המשיב ניכתה המערערת מס תשומות שלא כדין בגין חשבוניות אשר הוצאו לה על ידי חברת ק.נ.ש. מסחר ועפר בע"מ.

המשיב טען כי מאחורי החשבוניות לא עמדה עסקה כלשהי והן נועדו לכיסוי חשבונאי בגין אספקת זהב שמקורו בשטחים לחברת הולנד ישראל בע"מ.

המערערת טענה כי לא ידעה שהחשבוניות הוצאו שלא כדין ולכן שגה המשיב בהחלטתו להטיל על המערערת כפל מס.

עוד נטען כי נסיבות העניין מצביעות על כך שהמערערת נפלה קורבן לתרמית.

2. בבקשה לסילוק על הסף נאמר כי הערעור הוגש ביום 6.6.07 על החלטת המשיב בדבר כפל מס, אשר ניתנה ביום 18.4.05 ונשלחה למערערת ביום 9.5.05.

המערערת לא הגישה ערעור על החלטת המשיב מיום 9.5.05 ואף לא פנתה וביקשה הארכת מועד להגשת הערעור.

רק לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, הגישה המערערת את הערעור כאשר היא מציינת כי בעקבות שגגה שנפלה לא התבקשה הארכת מועד להגשת הערעור. זאת אף שהוגשו בקשות להארכת מועד להגשת הודעת ערעור על החלטת המשיב בהשגה.

בבקשה נאמר כי המערערת לא טרחה לצרף תצהיר בתמיכה לטענה העובדתית בדבר השגגה שנפלה.

המשיב ציין כי הוא נתן את הסכמתו להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה בהשגה שהגישה המערערת בגין חיובה במס תשומות בע"ש 1120/07.

המשיב לא התבקש לתת ואף לא נתן הסכמה כלשהי להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה לחייב את המערערת בכפל מס.

ערעור על החלטת המנהל אמור להיות מוגש תוך 30 יום מיום קבלת ההודעה בדבר כפל מס.

תקנה 8 לתקנות מע"מ קובעת הסדר ספציפי בנוגע להארכת מועדים להגשת ערעור על ההחלטה בדבר כפל מס. תקנה זו קובעת: " רשאי בימ"ש, אם ניתנה לו סיבה מספקת לכך, להאריך את המועדים להגשת ערעור או תשובה...".

הערעור הוגש שנתיים וחודש לאחר מתן ההחלטה, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד.

המערערת אף לא הצביעה על טעם כלשהו לאיחור מלבד הערה סתמית בדבר שגגה שנפלה.

בכל מקרה, שגגה שנפלה איננה סיבה מספקת להארכת מועד להגשת ערעור.

אמנם, נקבע כי הדרישה לסיבה מספקת פחותה מהדרישה לטעם מיוחד. אולם, גם במקרה כזה לא יאריך בימ"ש את המועד כדבר שבשגרה ולא ישתמש בשיקול דעתו לטובת המבקש אלא אם ארע צידוק לכך.