החלטה בתיק עפ 861/05

1.         בפנינו ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער בבית משפט השלום בחיפה (כב' השופט זאיד פלאח, להלן: "בימ"ש קמא"). אשר  לאחר שהרשיע את המערער בהחזקת 35.5 ג' הירואין שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי ס' 7(א)(ג) לרישא לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973, גזר עליו 5 שנות מאסר בפועל ועוד 18 חודשי מאסר על תנאי.

2.         נאמר מיד כי העונש שהוטל על ידי כב' בימ"ש קמא בגין העבירה החמורה ראוי הוא והולם ולא היינו שוקלים להתערב במה שקבע בית משפט קמא, לולא נסיבות מיוחדות וחלק מההנמקה שלגביה יש להסתייג כפי שנפרט להלן:

3.         ראש לכל, יש להסתייג ממה שמשתמע מנוסח ההנמקה על ידי כב' בית משפט קמא, ממנו עולה לכאורה שבית משפט קמא מצא לנכון להחמיר עם המערער בשל כך שהוא לא הודה וניהל "משפט הוכחות".

בית משפט קמא כתב :

"מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים שבהם היה מוצדק לנהל את המשפט".

            ולהלן כתוב בהמשך:

"הנאשם מנהל את משפטו, אינו מודה, אינו מתחרט, אינו מקבל אחריות על מעשיו ובסופו של דבר מורשע. הדבר אמור לקבל ביטוי בעונש".

 ולהלן:

"אני קובע שנקודת המוצא בענישת נאשמים שאינם מקבלים אחריות על מעשיהם ומנהלים את משפטם עד תום ומורשעים בהם, יהיה העונש המקסימלי הקבוע בחוק".

4.         ניסוח זה של ההנמקה שגוי .

            זכותו של נאשם לנהל משפט הוכחות היא זכות יסוד ואין להחמיר עמו על שעשה כן.

נכון הוא שהודאת נאשם היא נימוק להקלה הן בשל כך שהודאה טומנת בחובה חרטה והן בשל חסכון זמן שיפוטי, אך אי הודאה אינו נימוק להחמרה.  אני מניח שכוונת בית משפט קמא בכותבו מה שכתב כמצוטט לעיל, אכן היתה שהמערער אינו זכאי להקלה לה היה זכאי לו הודה, אך הניסוח שנקט בו בית משפט קמא מעורר את החשש שמא אי ההודאה היתה בעיני בית משפט קמא, נימוק לחומרה.

5.         נימוק שני להתערבות הוא הנסיבות כפי שיפורטו להלן:

המערער ביצע את העבירה ביום 9.1.02 בהיותו בין כותלי הכלא בשל עונש שנגזר עליו בגין עבירה אחרת בה הורשע.  הסם נמצא בתוך תחתוניו. לא היתה לכן כל מניעה שכתב האישום יוגש בסמוך ליום זה. לו כך היה נעשה, קיימת אפשרות שלפחות חלק מהעונש שהיה מושת עליו היה מושת בחופף למאסר אותו ריצה.

תחת זאת, הוגש כתב האישום רק באמצע שנת 2004 זמן רב לאחר שהמערער כבר שוחרר מהמאסר אותו ריצה בינתיים, כך טוענת ב"כ המערערת.

המערער, כך טוענת בא כוחו ויש רגליים לחלק מטיעונה זה, החל בחיים נורמטיביים, הוא התחיל לעבוד ונשא אישה שגם הספיקה להרות.

בית משפט קמא ציין בגזר הדין כי במהלך הטיעון לעונש "הנאשם הרחיק לכת שעה שהשמיע איום בתוך אולם בית המשפט שאם יוטל עליו מאסר בפועל הוא ישתמש בסכין גילוח אשר נמצא על גופו לאחר חיפוש שנערך על ידי משמר בית המשפט".

בפנינו טענה ב"כ המערער , כי המערער בהשמיעו את האיום התכוון לכך שאם ייגזר עליו מאסר , הוא יעשה שימוש בסכין הגילוח על גופו שלו, שכן הוא לא היה מסוגל להכיל את המחשבה שיהיה עליו לחזור לבית הסוהר לאחר שהצליח להשתקם. 

נעיר כי על מעשה זה נדון המערער בנפרד (ת.פ. 1300/06) ונדון ביום 27.4.06 למאסר בפועל של שבעה חודשים "מהיום". משמעות הדבר היא שהעונש שהוטל עליו חופף למעשה את המאסר שנגזר עליו בגזר הדין נשוא הערעור.