החלטה בתיק עפ 5329/08

א.     כללי

           מונח בפני ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י. אקסלרד), בב"ש 6484/07, ב"ש 6486/07, ב"ש 6487/07, ב"ש 6488/07, ב"ש 6489/07 - אשר הדיון בהם אוחד, מיום 15.5.08, לפיה נדחו בקשות המערערים לביטול צווי הריסה מנהליים שהוצאו ביום 11.6.07 על ידי יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כנגד בנייה שביצעו במקרקעין שהוגדרו כ- נ.צ. 179716/590533 (רשת ישראל חדשה) כ - 2 ק"מ דרום מערבית מצומת דבירה (להלן: "המקרקעין").

ב.     העובדות

1.            בתאריך 1.5.07 המערערים הקימו במקרקעין אוהלים וזאת לטענתם,  כפתרון זמני עד למועד שבו יועמד להם פתרון מגורים של קבע (להלן: "המבנים").

2.            בתאריך 11.6.07 הוצאו צווי הריסה מנהליים להריסת המבנים,  הנסמכים על  תצהירו של מר רם יחזקאל, רכז הפיקוח מטעם המשיבה, מיום 4.6.07.

הצווים לא הודבקו על המבנים ואף לא נעשה ניסיון להדביקם.

3.       בתאריך 3.7.07 עתרה המשיבה להארכת תוקפם של הצווים ב - 60 יום נוספים, לנוכח הקושי באיתור המשיבים, אשר זהותם לא היתה ידועה לה, לטענתה. בית המשפט נעתר לבקשה.

4.       בתאריך 25.10.07 הגישו  המערערים בקשה לביטולם של  צווי ההריסה המנהליים.

בדיון שהתקיים בבית המשפט, התמקדו הצדדים בטענת המערערים, לפיה ממועד אכלוס המבנים ועד למועד הוצאתם של הצווים חלפו למעלה משלושים יום ועל כן, לכאורה, פקע תוקפם של צווי ההריסה.

5.       המערערים הצהירו בתצהירים שצירפו לבקשותיהם, כי הינם בעלי הזכויות במקרקעין, מכוח ירושה וכי כבר בשנות השבעים, הם הגישו תזכירי תביעה לפקיד הסדר המקרקעין, אשר טרם נדונו, עד עצם היום. המערערים לא נחקרו במהלך הדיון בבית המשפט על סוגיית בעלותם במקרקעין.

6.       אין חולק, כי המערערים הקימו במקרקעין מבני קבע, אשר נהרסו על פי צווים שיפוטיים, של בית המשפט השלום בבאר שבע, בתאריך 30.4.07, כחודש וחצי טרם הוצאת הצווים נשוא הערעור.

7.       בית המשפט דחה את בקשת המערערים, לביטולם של צווי ההריסה המנהליים, בנימוק כי המערערים " אינם אוחזים בזכות עמידה להגשת בקשה לביטול צווי ההריסה", שכן לא הוכחו זכויותיהם הנטענות במקרקעין.

           משכך, בית המשפט לא נזקק בהחלטתו ליתר טענותיהם של המערערים ביחס לתוקפם ושאלת חוקיותם של צווי ההריסה.

ג.                 טענות הצדדים

טענות המערערים

1.       המערערים טוענים,  כי שגה בית המשפט בקובעו, כי אין להם זכות עמידה בהעדר ראיה בדבר זכויותיהם במקרקעין וכי די בתזכיר התביעה שהגישו לפקיד ההסדר, בנוגע למקרקעין, כדי לבסס את מעמדם כמי ש" רואה עצמו נפגע" לפי סעיף  238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: " חוק  התכנון והבניה" או "החוק"), לעניין בקשותיהם לביטול צווי ההריסה המינהליים.

2.       בהודעת הערעור, המערערים הפנו לתצהירים שצירפו לבקשותיהם לביטול צווי ההריסה, שם הצהירו כי הינם בעלי הזכויות במקרקעין וציינו, כי הוגשו תזכירי תביעה בגין בעלותם הנטענת במקרקעין, כבר בשנות ה - 70. לטענתם, משבחרה המשיבה שלא לחקור אותם  בסוגיה זו - שומה היה על בית המשפט  לקבל את טענתם בדבר בעלותם לכאורה במקרקעין כמוכחת, מה גם שהמשיבה לא הביאה ראיה לסתור אותה.

3.   בנסיבות אלו, טוענים המערערים, כי הם צלחו בהצלחה את ה"פרוזדור" ונכנסו ל"טרקלין", לנוכח עמידתם בנטל להוכחת מעמדם כ- " מי שרואים עצמם נפגעים", לפי סעיף 238א(ז)(1) לחוק.

על כן, שגה בית המשפט בקביעתו כי אין הם בעלי מעמד בדיון בבקשות שהגישו ויש להורות על ביטול החלטתו והשבת הדיון  לצורך הכרעה בבקשות לגופן.