החלטה בתיק ע 2496/07

זהו ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת, אשר הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

המשיב הועמד לדין על פי כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות ואיומים, שנעברו כלפי חברתו לחיים, ואמם של ילדיהם הקטינים.

כתב אישום מפרט שלושה אירועים, בהם חנק המשיב את בת זוגתו בצווארה, בביתם שבעפולה, על רקע ויכוחים של מה בכך בנוגע לניהול הבית, מספר אירועים של איומים שהושמעו כלפיה בשנת 2002, 2003, ושני אירועים של תקיפה שבוצעו בשנים 2002 ו - 2001 ושכללו תפיסתה בצווארה או דחיפתה של המתלוננת.

ביום 11/07/07 מצא בית המשפט קמא (בהחלטתה של כב' השופטת י. שטרית), כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב, וכי קמה חזקה בדבר מסוכנותו.

בהתחשב בכך שחלק מן העבירות המיוחסות למשיב בוצעו לפני זמן רב, וחרף עברו של המשיב, אשר כולל עבירות סמים ואלימות, (אם כי לא אלימות במשפחה), קבע בית המשפט קמא כי כדי לבחון את מסוכנותו ואת קיומה של חלופה ראויה, יהא זה ראוי לקבל קודם תסקיר מעצר.

תסקיר מעצר לא הוגש בשל עיצומי שרות המבחן, וביום 25/07/07 הובא העניין בפני כב' השופט בן פיילס, אשר התרשם לטובה מן הערב המוצע, אך קבע כי בכל זאת, לא ניתן לקבוע את טיב הסיכון הנשקף מאת המשיב ללא קבלת תסקיר.

הדיון נדחה שוב, ולבסוף ביום 01/08/07 טענו הצדדים בפני כב' השופטת כ. רוטפלד - האפט אשר החליטה כי אין מקום להמתין עד אין קץ לקבלת התסקיר, ולאחר שבחנה את החלופה המוצעת, התרשמה כי ניתן לקבלה כחלופה העונה על תכלית המעצר.

הערר כאן מכוון כלפי קביעה זו, כאשר בגדרו מבקשת העוררת להורות על מעצרו של המשיב, עד לתום ההליכים כנגדו, ללא שחרור לחלופה כלשהי, ולחילופין, לקבוע כי החלופה שנקבעה איננה ראויה.

ראשית, יאמר כי לא בכל מקרה נדרש בית המשפט לתסקיר מעצר בכדי להעריך מסוכנותו של נאשם, או בכדי לבחון את טיב החלופה המוצעת, וגם כאשר הוא סבור כי תסקיר כזה יכול לסייע ולהועיל בידיו, בקיומן של נסיבות חריגות, כמו עיצומי שרות המבחן, לא ניתן לעכב החלטה בשאלת המעצר עד לסיום העיצומים.

לכן, טוב עשה בית המשפט קמא כאשר בחן בכלים העומדים לרשותו, את מידת הסכנה הנשקפת מן המשיב, את מידת האמון שניתן ליתן בו ואת טיב החלופה המוצעת.

לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לכך שהעבירות המיוחסות למשיב, בהתקיים ראיות לכאורה לאשמתו, מקיימות חזקה בדבר מסוכנותו. חזקה זו לא נסתרה ולא נשללה ולכן קיימת עילה למעצרו.

עם זאת, אין פירושו של דבר כי בכך נשללת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. נהפוך הוא, בית המשפט מצווה לבחון קיומה של חלופה הולמת, כאשר קיימת עילת מעצר.

בהכרעה בשאלה האם יש חלופה הולמת, יש לשקול, קודם לכל, האם ניתן ליתן במשיב את האמון הנדרש, ובשים לב למידת הסיכון הנשקפת ממנו, ולתכלית המעצר, האם החלופה שהוצעה עונה על כל אלה.

בהחלטתו שקל בית המשפט קמא, ולא שגה בכך לטעמי, את העובדה שחלק מן העבירות המיוחסות למשיב, לא נעברו בזמן האחרון, ואת העובדה כי עברו הפלילי (הגם שכולל עבירת אלימות חמורה), מתייחס לעבירות שהאחרונה בהן הינה משנת 2000, בעת שהמשיב היה בן 19.

העבירות האחרונות מיום 01/01/00 היו עבירות סמים חמורות, שכללו הדחת קטין לסמים מסוכנים, בגינן הוטל על המשיב רק ביום 13/04/05 צו מבחן לשנתיים.

לטענת ב"כ המשיב, פרק הזמן הארוך עד לגזר הדין נבע מכך שהמשיב מיצה הליך טיפולי ושינה מדרכיו. טענה זו נתמכת בדבריו של מר שחר, מנהל פנימיית "בית אורי", אשר תיאר בפני בית המשפט קמא את התנהגות המשיב במהלך 5 השנים, בהן הוא עובד במחציתו בבית "אורי", את דרך טיפולו של המשיב בחסרי ישע, והאמון הניתן לו בעיסוקו זה.

מר שחר גם התחייב לפקח עליו במהלך שהותו בחלופת מעצר ב"בבית אורי".

בית המשפט קמא שמע גם את המתלוננת, אשר הצהירה כי איננה פוחדת מפניו.

בנסיבות האמורות, ושעה שעל בית המשפט להעדיף ככלל, את האפשרות לשחרורו של עצור לחלופה הולמת, על פני הגבלת חירותו באופן קיצוני יותר, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא.