החלטה בתיק בשא 5332/08

בבקשתו מיום 4/3/08 עותר התובע למתן פסק דין המאשר את צו העיקול שניתן בת"א 1006/08 על זכויות הנתבעים ביהלום מסויים, עד לסכום של 3,067,927 ש"ח, וזאת בהעדר כתב הגנה (בש"א 5332/08).  בהחלטתי מיום 7/3/08 הפנתי את הבקשה לתגובת הנתבעים. ביום 27/3/08 הגיש הנתבע 1 תגובה בכתב יד, שאינה נתמכת בתצהיר.

ביום 31/3/08 עתר הנתבע 2 למתן ארכה להגשת כתב הגנה, עד ליום 7/5/08, ולדחיית הבקשה למתן פסק דין. בבקשה טען ב"כ הנתבע 2, כי בימים האחרונים, הוא קיבל על עצמו את ייצוג הנתבע 2,  ומכאן הצורך בארכה המבוקשת.

בתגובתו לבקשה, מתנגד התובע לבקשת הארכה, מהטעם שחלף המועד האחרון שלאחריו לא ניתן להגיש כתב הגנה.

תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת-

"(א) לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול.

(ב) דינה של בקשה כאמור כדין כתב תביעה ויחולו עליה הוראות תקנה 19; דינו של מחזיק לענין אישור העיקול כדינו של נתבע, בשינויים המחויבים לפי הענין".

מכאן, כי בקשה לאישור עיקול נדונה ככל תביעה אזרחית, ולכן חלה עליה הוראת תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, המקנה לבית המשפט סמכות ליתן פסק דין כנגד נתבע שלא הגיש כתב הגנה בתוך המועד שנקבע לכך.

בע"א 392/89 עינצ'י נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מד(4) 4 נקבע, כי יש לראות את מועד הדיון בבקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה כגבול העליון, שלאחריו לא ניתן עוד להגיש כתב הגנה שהוגש באיחור. כלל זה אוזכר בפסק דין שניתן לאחרונה בע"א 1782/06, רע"א 8991/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6/4/08), בו נקבע, בין היתר, כי בית המשפט יימנע מיישום דווקני של כללים פרוצדורליים, ומטעם זה, לא יינתן פסק דין בהעדר הגנה אם הוגש כתב הגנה לפני שהוגשה בקשה לקבלת פסק דין או לפני שבית המשפט עיין בבקשה זו. 

בנוסף, נקבע כי על פי הלכת עינצ'י, "מועד הדיון" שלאחריו לא ניתן להגיש כתב הגנה, וגם לא בקשת רשות להתגונן, הוא המועד שבו הגיעה הבקשה למתן פסק דין לראשונה לעיונו של בית המשפט.

בענייננו, כאמור, הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, מטעם הנתבע 2, הוגשה לאחר שהוריתי להשיב לבקשה למתן פסק דין, והנתבע 1, מצידו, הגיש תגובה שאינה לחלוטין ברורה, ונעדרת תצהיר. מבחינה זו בלבד, היה מקום ליתן פסק דין כנגד הנתבעים.

עם זאת, בהתחשב במהותה של הבקשה לאישור עיקול, נראה כי מתן פסק דין כנגד הנתבעים, מבלי שתישמע עמדתם העניינית, עלול לפגוע בזכויותיהם המהותיות, ואף עלול שלא להיות אפקטיבי (ככל שהיהלום אינו מצוי ברשות מי מהם).

מעבר לכך, בניגוד לנטען, לא צורף לבקשה אישור מסירה לנתבע 1, ועל גבי אישור המסירה לנתבע 2 לא מופיעה חתימתו. מכאן, כי ספק האם המצאת כתב התביעה בוצעה כדין.

לאור זאת, נדחית הבקשה למתן פסק דין, ומתקבלת הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. כתב הגנה מטעם הנתבע 1 והנתבע 2 יוגש תוך 20 יום (הארכת המועד לנתבע 1 ניתנת למרות שלא הוגשה מטעמו בקשה להארכת מועד).

לאור אופן התנהלותם הדיונית של הנתבעים, אני מחייב כל אחד מהם בהוצאות של 3,000 ש"ח + מע"מ.

ניתנה היום כ"ז בניסן, תשס"ח (2 במאי 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.