החלטה בתיק בשא 18687/04

1.         בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של המפקחת על הבתים המשותפים מיום 11.3.04.

2.         לטענת המבקשת, ערעורה הוגש באיחור נוכח אירוע מוחי שפקד אותה במהלך ניהול ההליכים בפני המפקחת, בעטיו אושפזה נותחה ורותקה למיטה לתקופה ממושכת.

            כמו כן, לטענתה, כתוצאה מהאירוע, סובלת היא מבלבול, חוסר ריכוז, אובדן זכרון ועוד.

            לטענתה, במהלך כל התקופה, היא היתה שרויה למעשה בחוסר תפקוד כללי ולפיכך לא יכולה היתה לקבל החלטה בדבר הגשת או אי הגשת ערעור על פסק הדין.

            עוד טוענת המבקשת כי רופאיה אסרו עליה לעסוק בכל עיסוק היוצר מתחים ו/או התרגשות מכל מין וסוג שהוא.

            זאת ועוד, לטענתה, זכויותיו של בעלה בדירה, מר דורון כהן, הועברו אליה כך שלא היה באפשרותו להגיש את הערעור במקומה. 

            רק בימים אלה חלה לטענתה הטבה מסויימת במצבה ולפיכך אזרה כוחות, כלשונה, להכנתו והגשתו של הערעור.

            המבקשת צירפה לבקשתה חוות דעת רפואית לפיה ההפרעות במצב הרוח, בהתנהגות ובתפקודים האינטלקטואליים אצלה, פגעו ביכולתה לתכנן ולהגיש במועד ערעור על פסק הדין.

            המבקשת מוסיפה וטוענת כי בד בבד עם הגשת בקשה זו, הוגשה על ידה תובענה לבית משפט זה, כנגד מספר צדדים ובין היתר כנגד המשיבים וכי קיים חשש ממשי כי עם דחיית הבקשה, יוותרו תלויים ועומדים פסקי דין סותרים.

3.         המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי לא מתקיים במקרה הנדון טעם מיוחד להארכת המועד.

לטענתם, לא היתה כל מניעה כי בעלה של המבקשת, מר דורון כהן, מי שהיה צד בהליך אצל המפקחת, יגיש את הערעור.

עוד טוענים המשיבים כי במקביל לניהול התיק נשוא הערעור הגישה המבקשת תביעות נוספות נגד כלל המשיבים וזאת בתקופה בה היתה חולה זה מכבר ובין היתר הוגשו בתיקים אלה תצהירים, בקשות וכן הלאה.

דין הבקשה להדחות.

4.         בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור אם הוכח בפניו קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור (ראה תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

ההלכה הינה כי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד, הינו טעם חיצוני לבעל הדין, טעם הנעוץ בהתנהגות המבקש עצמו, אינו מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד.

בבש"א 51/73 רבקה משקין נ' מרים לוין פד"י כז (2), 533, 535 נקבע כי יש להבחין בין מחלת עורך הדין לבין מחלה של בעל הדין, כשזו הראשונה מונעת מעורך הדין לבצע את הפעולות המשפטיות, והשניה דרושה רק למתן הסכמתו או אי הסכמתו של בעל הדין להגשת ההליך.

5.         כאמור, טענת המבקשת הינה כי כתוצאה מהאירוע המוחי ותוצאותיו, נבצר ממנה מלהגיש את הערעור. המערערת לא מצאה לנכון לציין בבקשה ו/או בתצהירה את המועד בו אירע האירוע המוחי, וכנראה שלא בכדי, שכן מעיון בחוות הדעת הרפואית שהוגשה על ידי המבקשת עולה כי האירוע אירע עוד בשנת 2000, היינו - לפני למעלה מ-5 שנים.

6.         לא מתקבל על דעתי כי במצב נפשי מתמשך ומתפרש על פני מספר שנים, במהלכן הגישה המבקשת מספר תביעות לבתי המשפט, ובין היתר הגישה תצהיר עדות ראשית ארוך, מקיף ומפורט בהרחבה (ביום 6.7.03) וכן בקשות שונות, ובמקביל, בד בבד, לא היתה מסוגלת לאשר לבא כוחה להגיש את הערעור בשמה.

יודגש כי המבקשת לא המציאה כל מסמך רפואי ממנו עולה כי במהלך החודשים האחרונים, חלה החמרה ניכרת במצבה הנפשי עד כדי חוסר יכולת מוחלט לאשר לבא כוחה להגיש את הערעור.