החלטה בתיק בשא 18518/00

הבנק - התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה - הנתבעת 1 בגין יתרת - חוב בלתי נפרעת בחשבון עו"ש דביטורי ובחשבון ההלוואה, ונגד שני הנתבעים הנוספים בגין ערבותם לחובות החברה כלפי הבנק, כאשר הנתבעת 2 ערבה להתחייבויות החברה הן בחשבון העו"ש והן בחשבון ההלוואה, ואילו הנתבע 3 ערב רק לחשבון ההלוואה.

לכתב - התביעה צורפו הנספחים הבאים:

1.         העתקים צילומיים מהבקשה לפתיחת חשבון עו"ש, ותנאי החשבון.

2.         העתק צילומי מהסדר החוב עליו הסכימו הצדדים, וכתב ההלוואה.

3.         העתק צילומי מכתבי הערבות חתומים ע"י הנתבעים 2,3.

4.         העתק צילומי מדפי החשבון המראים את יתרות החוב בחשבון העו"ש ובחשבון ההלוואה.

הנתבעים הגישו בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב - התביעה, ולחילופין בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהירה של הנתבעת 2 בשמה ובשם שאר הנתבעים.

הבקשה למחיקת הכותרת מתבססת על הטענה כי "אין עסקינן בסכום קצוב כמשמעותו בחוק וכהגדרתו בהלכה הפסוקה", דהיינו שסכום התביעה אינו ניתן לחישוב אריתמטי פשוט ללא צורך בשומה או הערכה.

טענה זו נטענה בסתמיות ובכלליות, ואין בה ממש.

סכום התביעה מורכב מיתרת - חובה בחשבון העו"ש ומיתרת - החוב בחשבון ההלוואה כמפורט בדפי החשבון שצורפו לכתב - התביעה (נספחים ה' 1 - ה' 2); סכומים אלו הם קצובים שהרי חושבו עפ"י תנאי החשבון ושיעורי הריבית המוסכמים המופיעים בנספחי כתב - התביעה, ואין צורך באומדן או בהערכה על מנת לחשב אותם.

אין ממש בטענה, ועל כן דינה לדחייה.

המבקשת טוענת בתצהירה כי הבנק הפסיק באופן פתאומי את מתן האשראי שניתן לנתבעת 1 מעל המסגרת המאושרת, והעמיד את כל יתרות - החוב בחשבון לפרעון מיידי בניגוד למוסכם; כי הבנק הפר כלפי הנתבעים את חובות האמון ותום הלב בעשותו כך; כי המבקשים נאלצו לחתום על כתב - ההלוואה (נספח ג' 2 לתביעה) תחת כפייה ו/או אילוץ; כי לא ניתנה להם הודעת מוקדמת על העמדת החוב לפרעון מיידי; וכי הסדר החוב הוא בגדר חוזה אחיד בעל תנאים מקפחים.

מלבד היותן של מרבית הטענות סתמיות וכלליות, ונעדרות פירוט כנדרש, הרי שחלק מטענות המבקשים אינן עומדות במבחן העובדות המשתקפות מן ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ואילו חלקן האחר נמצא מופרך לנוכח דברי המצהירה עצמה הן בתצהיר והן בחקירתה הנגדית.

הטענה בדבר זכותם של הנתבעים לקבל אשראי מעל למסגרת המאושרת נטענה על דרך הסתם מבלי לנקוב ברורות בסכום שהוסכם כי יינתן מעבר לסכום המאושר, ובאילו נסיבות הושגה הסכמה זו.

המבקשת טענה בסעיף 6.4 לתצהיר כי לפני חתימת חוזה ההלוואה הוזרם לחשבון החח"ד סכום של 100,000 ש"ח, ואילו בחקירתה הנגדית ציינה כי הופקד סכום של 50,000 ש"ח בלבד.

טענת המבקשים כי הבנק כפה עליהם לחתום על חוזה ההלוואה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהצדדים ניהלו מו"מ במשך עת ארוכה טרם נחתם הסכם - ההלואה.

הטענה על הפסקה פתאומית של האשראי, מלבד היותה סתמית וכללית, מתעלמת מכך שקביעת מסגרת האשראי נקבעת בהסכם בין הבנק ללקוח, ואין על הבנק חובה להעניק אשראי בהעדר הסכם מפורש בנדון.

המבקשים לא הציגו מסמך כלשהו לפיו קיים הסכם ספציפי המחייב את הבנק לתת אשראי בגובה מסויים. משנחתם הסכם ההלוואה ניתן למבקשים אשראי בגובה סכום ההלוואה: 230,000 ש"ח ובתנאי ההלוואה.

זכותו של הבנק להקצות אשראי או לעצרו לפי שיקול דעתו עוגנה בכל ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ואשר צורפו לכתב - התביעה: סעיפים 6 ו - 7 (א) להסכם "תנאי חשבון עו"ש"; סעיף 17 להסכם ההלוואה, סעיף 9.2 וסעיף 7 להסדר החוב.