החלטה בתיק בשא 183516/05

עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבעת, להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן : " התקנות").

1.         הנתבעת טוענת, כי התובעת הינה חברה בע"מ אשר הודתה בסעיף 34 לכתב התביעה כי קרסה והפסיקה את פעילותה ביום 22.6.05.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת כלל לא תמכה טענותיה בכל הוראה הסכמית.
לפיכך, לטענת הנתבעת, קיים חשש של ממש כי באם תדחה התביעה לא יהיה מהיכן לגבות את סכום ההוצאות באם ייפסקו כנגד התובעת.

התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, הפקדת הסכום המבוקש, משמעותו נעילת שערי בית המשפט בפניה ולפיכך התובעת מציעה, כי תופקד ערבות אישית של מר שמעון כהן, מנהל ובעל מניות אצל התובעת, כערובה להוצאות המשפט, במידה וייפסקו הוצאות משפט כנגד התובעת.

עוד טוענת התובעת, כי סיכוי התביעה להתקבל גבוהים.

בתשובת הנתבעת לתגובת התובעת לבקשה הביעה הנתבעת את התנגדותה לבקשת התובעת להפקיד ערבות אישית של מנהל ובעל המניות בתובעת.

2.         סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:-

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.

הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.

3.         סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד.

שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה שלא נס ליחה:
"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החיבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524).

4.         מהמקובץ עולה כי יש לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים של כל צד וסבורני  כי בנסיבות העניין האיזון נוטה לטובתה של הנתבעת.

התובעת לא הציגה מסמכים המעידים על פעילות עסקית ו/או על נכסים הנמצאים בבעלותה ואף העידה על עצמה, בסעיף 34 לכתב התביעה, כי " בעקבות מעשיה ומחדליה של הנתבעת, כמפורט לעיל, התובעת קרסה ונאלצה להפסיק את פעילותה העסקית ביום 22.6.05.". 

5.         באשר לסיכויי התביעה, מהחומר המצוי בפניי נראה, כי לא ניתן, בשלב זה, לאמוד את סיכויי הצלחתה של התביעה.