החלטה בתיק בשא 177256/05

הבקשה

1.         לפני בקשה מיום 21.9.05 לפיה, מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה זמני, שעניינו בחוב של המבקש למשיב, בקשר עם הליכים משפטיים שהחלו בשנת 1995.

בבקשתו מבקש המבקש לאסור על המשיב להמשיך ולפעול כנגד המבקש, בתיק ההוצאה לפועל, שנפתח בחודש ינואר 2001, על סמך פסק דין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בחודש אפריל 2001 ושמספרו: 5-01-44401-01 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), וכן להימנע מלנקוט בכל הליך ו/או פעולה נלווית לגביית החוב נשוא תיק ההוצל"פ.

            ובכלל אלו, להורות גם על עיכוב ההליכים, ב תובענה שהוגשה ע"י המשיב כנגד  המבקש , בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ושטרם החלה להתברר.

            בהחלטה שנתתי עוד באותו היום, דחיתי את הבקשה למתן צו ארעי במעמד צד אחד וקבעתי את הבקשה לדיון, במעמד הצדדים. 

רקע עובדתי

2.         ישנה חשיבות מרבית, להבהיר כבר בפתח החלטתי, כי המבקש היה מיוצג בכל השלבים של הדיונים המשפטיים בבתי המשפט השונים ובהליכי ההוצל"פ השונים, ע"י משרד עו"ד.

            לאחרונה, לאחר כחלוף כמעט 10 שנים, מאז החלו ההליכים, החליט המבקש להחליף את הייצוג המשפטי, ובהתאם השתנו גם הנימוקים המשפטיים והעילות בגינן מבקש המבקש להשיב לו את מרבית הכספים ששילם עד כה לבנק וכן לעכב את המשך הליכי הגבייה, אותם מבצע המשיב, כפי שיפורט בהמשך.

3.         ביום 8.1.95 הגיש הבנק כנגד המבקש, תובענה בהליך של סדר דין מקוצר, בבית משפט השלום בת"א- ת.א. 11535/95, בגין יתרת חוב, בחשבון העו"ש של המבקש, שעמדה באותה העת על סך של 112,414 ש"ח. המבקש הגיש באמצעות עו"ד ובא כוחו אותה עת, כתב הגנה.

4.         לאחר דיון , ניתן ביום 13.7.98, פסק דין בתובענה, על ידי כבוד השופטת דפנה אבניאלי אשר קבעה, כי התביעה נדחית, בין היתר מהטעם שהבנק הפר לדעתה, את הסכם פתיחת החשבון שנכרת בינו לבין המבקש, וכן הפר את חובת האמון בה הוא חב כלפי המבקש (להלן: "פסק הדין").

5.         בעקבות פסק הדין, עתר המשיב לבית המשפט המחוזי, בערעור על פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי במסגרת ע"א 3677/98 (להלן: "הערעור"), והמשיב התגונן כשהוא מיוצג ע"י עו"ד ובא כוחו באותה העת.

6.         הערעור נידון בפני הרכב של שלושה שופטים, כבוד השופטים י' גולדברג, א' גרוניס וע' פוגלמן, ובפסק הדין שניתן על ידם ביום 17.4.01 נקבע, כי הערעור מתקבל חלקית, ותוצאתו הייתה בסופו של דבר בהתאם לפסק דין זה כדלקמן:

            "לאור קביעותינו דלעיל, ברור שדינו של הערעור להתקבל, אם כי לא באופן מלא. יתרת החובה בחשבונו של המשיב הייתה בסכום של 112,414 ש"ח ליום הגשת התביעה- 8.1.95. מן הסכום הנ"ל יש להפחית את הפריטים הבאים:

א.                                     20,000 ש"ח.

ב.                                     9,600 ש"ח.

ג.                                      20,000 ש"ח.

שלושת הסכומים יחושבו ליום 23.5.94 וישאו הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד ליום 8.1.95. היתרה שתיווצר לאחר ההפחתה תישא ריבית בנקאית כפי שנתבקש בכתב התביעה, עד לתשלום בפועל" (הדגשות שלי - י.ש.) (ראה סעיף 10 לפסק הדין) .

עיון בסעיף 6 לכתב התביעה מגלה, כי המשיב בתביעתו כנגד המבקש, ביקש לחייבו בסכום הנתבע (112,414 ש"ח) "ובתוספת ריבית בנקאית כפי שתיקבע מעת לעת ע"י התובע...".  (להלן: "פסק הדין בערעור")

7.         ביום 17.4.01 ניתנה פסיקתא על ידי כב' השופטת ע' סלומון צ'רניאק, בהתאם לפסק הדין שבערעור.

            בפסיקתא אשר הוגשה לחתימת ביהמ"ש על ידי המשיב, לא נכתבו הדברים אחד לאחד כפי שהם נכתבו בפסק הדין שבערעור, אלא נכתב כדלקמן:

הננו מחייבים את המשיב לשלם למבקש כדלהלן: