החלטה בתיק בשא 17570/05

1.         המערער הגיש ביום 18.12.05 ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום בקריות מיום  29.9.05.

המערער הגיש באותו יום בקשה להארכת המועד להגשת הערעור (בש"א 17570/05) ואילו המשיבה הגישה ביום 4.1.06 בקשה למחיקת/דחיית הערעור על הסף כיוון שתקופת הערעור חלפה (בש"א 461/06). כבר עתה אציין כי בקשה זו מיותרת, שכן די בדיון בבקשה להארכת מועד ובהתאם לתוצאותיה, יקבע  קיומו של הערעור דנן.

2.         המערער טוען בבקשתו כי כתב הערעור הומצא לבא כוחו ביום 10.10.05. מדובר באיחור של ימים ספורים, האיחור נבע מקושי בגיוס כספים לצורך הגשת הערעור וכי סיכויי הערעור טובים.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי פסה"ד של בימ"ש קמא הפך חלוט. לא הוצג "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד.

המשיבה אף טוענת כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, אם כי לטעמה אין צורך לשקול זאת בבקשה דנן.

דיון ומסקנות

3.         תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות") קובעת:

"המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור".

תקנה 528 לתקנות מסמיכה את בית המשפט ואת הרשם להאריך מועדים. זו לשון התקנה:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה;נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

על פי הסייג שבתקנה, בית המשפט או הרשם רשאים להאריך מועד בדיעבד, גם לאחר שהמועד עבר, רק ב"אין הוראה אחרת בתקנות אלה". סייג זה חולש על שני חלקי התקנה.

            המלומד י' זוסמן בספרו סדר דין אזרחי מציין:

" התקנה מחולקת לשני חלקים: על פי הרישא של התקנה, כל מועד שנקבע על ידי בית המשפט או הרשם, רשאים בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לפי שיקול דעתם, כאשר הרעיון הבסיסי הוא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הארכת הזמן היא על פי שיקול דעתו של בית המשפט. 

על פי הסיפא, לגבי מועד שנקבע בחיקוק, מוגבל בית המשפט או הרשם להאריכו, אלא אם הראה המבקש "טעמים מיוחדים", שהניעום להיעתר לבקשה. טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב להרשם. בה"פ 2/61 נפסק כי החלטה המאריכה מועד בלא לפרש טעם מיוחד לכך דינה להתבטל". (שם, 833).

4.         באשר ל '" טעם מיוחד"' פסיקה עניפה.  

בתי המשפט נוטים להיעתר לבקשות להארכת מועד, מקום שנדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד", כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין; ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 890; ב"ש 1038/85 ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נגד עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57, 62 (שם, 212).

אומנם לאחרונה רוככה ההלכה באשר לטעות של עו"ד; נקבע כי יש לאזן זאת כנגד האינטרס של סופיות הדין. ניתן  לעתים להכיר בטעות כטעם מיוחד. כך "למשל ,מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף" -  כב' השופט ריבלין.ברע"א 9073/01 פרנקו - סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות, (לא פורסם). 

בניגוד לטענת המשיבה, יש מקום לשקול גם את  סיכויי הערעור - חשיבות העניין. כפי שציין כב' הנשיא א' ברק בבש"א 10073/02 שביט נ' בנק הפועלים, (לא פורסם):

"אכן, השאלה היא בסופו של יום שאלה של איזון, בין המטרות החברתיות והמשפטיות אותן מיועד להגשים סדר הדין לבין הצורך להגיע לחקר האמת ולמנוע תוצאות קשות שאינן מתיישבות עם חוש הצדק".