החלטה בתיק בשא 172145/08 - פסקדין

1.         בפני בקשה מטעם הנתבעת 1 (להלן: " המבקשת") לדחיית ו/או מחיקה על הסף של התביעה, בהתאם לתקנה 101 ותקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מחמת העדר יריבות והעדר עילה.

ואלו העובדות הצריכות לענייננו ;

עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת (להלן: " המשיבה"), כנוסעת בטיסה מסיציליה לישראל, ביום 21.7.2008.

כנטען בכתב התביעה, דקות לאחר ההמראה וכשהמטוס היה מוטה בזוית, הודיע הקברניט, באמצעות מערכת הכריזה, כי בצידו השמאלי של המטוס ניתן להבחין בפעילות הלבה המתרחשת בהר הגעש "אתנה". בעקבות הודעה זו, החלו נוסעים אשר ישבו בצידו הימני של המטוס, קמים ועוברים לצידו השמאלי של המטוס, כדי לצפות במחזה, זאת מבלי שניתנה אזהרה כי אין לקום ממקומות הישיבה, אין להתיר את חגורות הביטחון או כל הוראה כי על הנוסעים שקמו ממקומותיהם, לשוב אליהם.

המשיבה גם היא קמה ממקומה, חשה חוסר שיווי משקל בשל זווית ההמראה, נפלה על רצפת המטוס וראשה נחבט. בדיוק באותה עת, ביצע המטוס פניה חדה שמאלה ולכן נחבט ראשה בשנית, בעוצמה גבוהה. לאחר שנחבטה בשנית, לא הצליחה להתייצב, נפלה פעם נוספת, התגלגלה עד סוף מעבר הנוסעים, תוך כדי שרגלה נלכדה ונחבטה מאחד הכיסאות (להלן: " התאונה").

התביעה הוגשה נגד אל על. בעקבות טענת אל על בכתב ההגנה - כי חברת סאן-דור הפעילה את הטיסה, עתרה המשיבה לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת חברת סאן דור נתיבי אוויר בינלאומיים בע"מ (להלן: "סאן דור"). ביום 21.9.2008, התרתי תיקון כתב התביעה, כמבוקש.

כעת, עותרת המבקשת, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן: "אל על"), להורות על סילוק התביעה כנגדה, על הסף.

2.         טענות הצדדים

לטענת המבקשת, הטיסה נשוא התביעה, היתה טיסת צ'רטר של חברת סאן דור, היא הנתבעת 2, ומשלא אל על היתה המובילה האווירית של טיסה זו, אין למבקשת כל עילה כנגדה ועל כן יש להורות על סילוק התביעה כנגדה, על הסף.

כמו כן, טוענת המבקשת כי, כיוון שישראל, ארץ היעד של הטיסה ואיטליה, ארץ מוצאה, הן צדדים לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באויר שנעשתה בורשה ביום 12.10.29 ולפרוטוקול המתקן את האמנה, שנחתם בהאג ביום 28.9.1955 (להלן: "האמנה"), חלה האמנה על המקרה נשוא התביעה, וזאת גם מכוח חוק התובלה האווירית, התש"מ-1980 (להלן: " חוק התובלה").

לטענתה, בהתאם לחוק ולאמנה, עילת התביעה היחידה העומדת בפני המשיבה, בגין נזקי גוף שנגרמו במהלך תובלה אווירית היא זו הקבועה באמנה, ואין לה תביעה זולתה ומשכך, מנועה מלתבוע את המוביל האווירי לפי כל חוק אחר כלשהו, לרבות פקודת הנזיקין או בגין כל עילה חוזית.

אל על מסתמכת על הוראות סעיף 17 לאמנת ורשה הקובעות כי: "המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מוות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו" ועל הוראות סעיף 24 הקובע, בין השאר, כי במקרים המנויים בסעיף 17 "אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו".

אשר למחוקק הישראלי, טוענת המבקשת כי הוראות סעיף 10 לחוק התובלה קובעות כי: "...לא תבוא כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת והיו התובעים אשר היו".

משכך, טוענת המבקשת, כי כיוון שלטענת המשיבה קיימת לה עילת תביעה בשל נזק גוף שנגרם לה במסגרת טיסה של מובילה אווירית, הרי שהתביעה כפי שהוגשה לא מגלה עילת תביעה כנגדה. זאת ועוד, טוענת המבקשת כי כיוון שמדובר בתובלה אווירית של חברה אחרת, על התביעה להתברר כנגד המוביל האוירי ולא נגדה.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

לטענתה, המבקשת אחראית באחריות שילוחית או ישירה כמוביל אווירי, בין בהתאם לפקודת הנזיקין ובין בהתאם לאמנת האג.

3.         דיון

• סעיף 2 ל חוק התובלה האווירית קובע:

"על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין צדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה."