החלטה בתיק בשא 167684/06

ב"ערעור החלטי מצווה נחרץ סופי"

או "בקשה לפסילת שופט"

1.         המבקש מגיש מעת לעת לבית המשפט, בקשות ותובענות;

תובענות ובקשות אלו, מוגשות שלא בהתאם לדין והחשוב מכך, גם לא ניתן להבין, לא את תוכנן ולא מהו הסעד המבוקש בהן.

            גם הבקשה דנן, איננה ברורה ואינה נתמכת בתצהיר, אך אתייחס אליה כאל בקשה לפסילה, למרות שאינה עומדת בדרישת הדין להגשת בקשה כזו, כפי שיפורט להלן.

2.         ביום 02.07.06, הוגשה לי בקשה, שהוגדרה ע"י המבקש, כבקשה למתן צו "למימוש צו מניעה, צו עשה" והוסף בכתב יד מתחת לכותרת "זמני ופסק"ד הצהרתי" (להלן: "הבקשה").

הבקשה הוגשה ללא תצהיר חתום כדין, בניגוד לתקנה 365 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ולא צורפה לה גם התחייבות, כאמור בתקנה 365 (ב) לתקנות האמורות.

כבר באותו היום, 02.07.06, ניתנה על ידי החלטה ולפיה נמחקה הבש"א.

החלטתי על מחיקת הבקשה, מאחר והיא איננה ברורה, היא אינה נתמכת בתצהיר ולא צורפה לה התחייבות כנדרש; כמו כן, ככל שניתן להבין מאותה בקשה, מבוקש צו עשה זמני, לגבי אירועים שתחילתם בשנת 2003/4/5;

בנסיבות אלו סברתי, כי הבקשה אינה עומדת אפילו בדרישות המקדמיות של החוק, למתן סעד קיצוני של צו מניעה/עשה זמני והוריתי על מחיקתה, וכי טענות המבקש תשמענה ו"יהיה יומו" בעת הדיון בתובענה העיקרית, ככל שהשופט שיידון בתובענה זו, יחליט בשאלת סדר הדיון בה.

3.         משנמחקה הבש"א, אינני משמש עוד כשופט הדן בתיק ומשכך, בקשתו זו של המבקש, לפסילתי, אינה במקומה, וככל שכוונתו היא לבקש רשות לערער על ההחלטה שניתנה על ידי, הרי שאין זו הדרך הנכונה.

4.         סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר קובע את עילות לפסלות שופט, פותח במשפט הבא:

"(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"

(הדגשה שלי במקור - י.ש.)

            וכאמור, מחקתי את הבקשה ובלאו הכי איני יושב בדין בבקשה ולפיכך, בקשתו של המבקש מתייתרת.

5.         למעלה מן הצורך, אני מוצא מקום להאיר ולהעיר, כי החלטתי למחיקת הבקשה, נבעה מן הנימוקים הענייניים המצויים בגופה; לא למותר אף לציין, כי גם אם הייתי אמור לשבת בדינו של המבקש, אין ולא היה כל חשש למשוא פנים מצדי בניהול המשפט, שכן אינני מכיר את המבקש (למיטב זכרוני, הוא לא ניהל כל דיון בעניינו בפניי) ואין לי כל נגיעה אליו, והחלטתי ניתנה, כאמור, באופן ענייני ועל פי אמות המידה בהכרעות מסוג דנא.

המבחן לטענת פסלות שופט, הקבוע בסעיף 77א(א) הנ"ל, הוא קיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט; משמעותו של מבחן זה, נקבעה ע"י

בית המשפט העליון ב ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פד"י מט(1) 854; משמעותו של המבחן היא, שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מסתברת מאוד, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה. אין המדובר בהתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא בהערכה האובייקטיבית של בית המשפט.

ההלכה הנ"ל חזרה ונשנתה בפסקי דין רבים ולאחרונה, תומצתה בהחלטת בית המשפט המחוזיב תפ"ח (ירושלים) 856/05 - מדינת ישראל נ' אברהם גבאי ואח', תק-מח 2006(1), 3195 ,עמ' 3202, המפנה לדברי כבוד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט חשין, כתואר דאז, ב ע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2004(3), 3446, בהתייחסו למשמעות שיש ליתן להיגד "חשש ממשי למשוא פנים" כאמור בהוראת סעיף 77א לחוק בתי המשפט הנ"ל, באמרו: