החלטה בתיק בשא 163818/05

א.             יש לדחות את הבקשה על הסף.

גב' רות שצקי, נציגת המבקש, טוענת, שעוד בדיון ב- 2.7.03, גילה בית המשפט סימנים לכך, שגיבש דעה שלילית כלפיה, וכי כבר בתחילת הדיון מ- 6.4.05, לנוכח התבטאויות שלי, כבר היה ברור לה ולבאת כוחה, כי אין למבקש סיכויים להצליח בהגנתו.

למרות האמור לעיל,  נמנעו נציגת המבקש ועורכת הדין שייצגה המבקש לבקש פסלות בית המשפט במועד. הבקשה לא נתבקשה בדיון הראשון  ב- 2.7.03, לא בתחילת הדיון
ב- 6.4.05, לא במהלך הדיון ב- 6.4.05, בו נשמעו הוכחות מההתחלה ועד לסוף, וגם לא מיד לאחר סיום העדויות, כאשר בית המשפט הודיע לצדדים מהי התרשמותו ממהימנות העדים. נציגת המבקש בחרה לנהל את המשפט עד תומו, לקבל את הפרוטוקול, לבחון הכתוב בו, ורק לאחר שבועיים, כאשר כנראה הסתבר לבאת כוחה, מתוך הפרוטוקול, כי סיכוייה להצליח בהגנתה קלושים, החליטה להגיש בקשה לפסלות שופט.

הבקשה לפסילת שופט הוגשה קרוב לשנתיים לאחר  הדיון בבר"ל, למעלה משבועיים לאחר סיום שמיעת הראיות, ושלושה  שבועות לפני המועד האחרון, שנקבע להגשת הסיכומים מטעם התובעת.

בהתאם להלכה הפסוקה, חובה על מי שמבקש פסילת שופט, להעלות טענתו בהזדמנות הראשונה כשנודעת לו עילת הפסילה ( תקנה 471 ב' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984; ע"א 6433/00 תחנת תדלוק קדימה נ' פקיד שומה אזור נתניה [לא פורסם] ).

אם לדעת המבקש קמה עילה  לפסילת בית המשפט, מדוע לא מצאה באת כוחו לנכון להגיש הבקשה מיד כשנתגלתה עילת הפסילה?

ב.             לגופו של עניין, לא מדובר במקרה של חשש למשוא פנים ולעיוות דין.

אכן, מודה אני, שבשלב המקדמי, בעת הדיון בבר"ל, נעשה ניסיון על ידי לפשר בין הצדדים ולחסוך לצדדים הוצאות, וחוויתי דעתי לגבי הפרשנות המשפטית שלי של המצב, לנוכח נוסחו של נספח א' לכתב התביעה. ייתכן (כיום איני זוכרת זאת), שחזרתי על כך ביום שמיעת העדויות, בטרם התחלתי  לשמוע העדויות, אך אני מדגישה באופן חד משמעי, שקודם לשמיעת העדויות, לא גיבשתי דעה באשר לאמינות גב' שצקי ואף לא היה באפשרותי לגבש דעה כזו, וכל ההערות המאופקות שהערתי והצעותי לפשרה התבססו על פרשנות המסמך בלבד. הבהרתי לצדדים, שמדובר בפרשנות משפטית בלבד, וכי כדי לגבש דעה באשר לאמינות, עלי לשמוע את מכלול העדויות במלואן ולהתרשם מהן.

לאורך כל הדרך לא גיליתי כלפי הגב' שצקי, זלזול עוינות וכיוצ"ב (אני מתייחסת הן לשלב הדיון בבר"ל, הן ליום שמיעת העדויות, בטרם הוחל בשמיעת העדויות, הן לשלב שמיעת העדויות והן לאחר סיום שמיעת העדויות).

ככל בית משפט מקצועי, ניהלתי את הדיון בסבלנות, איפוק, מקצועיות ואובייקטיביות. 
כל טעון עובדתי, שאינו מתיישב עם תאור זה הינו בגדר השמצה פרועה.

פרוטוקול הדיון המפורט, הכולל כל טענה והערה, מדבר בעד עצמו.

ג.               אכן, לאחר סיום שמיעת כל העדויות, כאשר היה ברור לי מהי התרשמותי מאופן מתן העדויות, בטרם הוריתי על הגשת סיכומים, כדי לחסוך לצדדים ולבית המשפט זמן ומשאבים, החלטתי  ליידע את הצדדים באשר להתרשמותי זו, דהיינו, שלא אוכל לבסס ממצאים עובדתיים על סמך התרשמותי מאופן מתן עדותה.

בשלב זה, אכן הדברים שנאמרו על ידי הראו "לאן נושבת הרוח".

דעתי היא, כי אין בעובדה, שבית המשפט מיידע הצדדים, לאחר שהסתיימה שמיעת מכלול העדויות (אך בטרם הוגשו סיכומי הטענות), מהי התרשמותו ממהימנות העדים על סמך אופן מתן העדות, כדי לבסס עילת פסילה, שכן לאחר שנסתיימה שמיעת העדויות, מדרך הטבע גיבש לעצמו בית המשפט התרשמות ממהימנות.

ד.             הטרוניה, שהעלתה גב' שצקי על כך, שהתכוונתי להורות לצדדים לסכם טענותיהם בעל פה  מיד לאחר סיום שמיעת ההוכחות, תמוהה בעיני, וזאת על דרך ההמעטה.

סבורתני, כי הוראת בית המשפט לצדדים, לסכם טענותיהם בעל פה ביום שמיעת ההוכחות, היא הדרך הטובה והיעילה ביותר לסיום תיקים שאינם מסובכים. בסופו של דבר בשל העומס והשעה בה הסתיים הדיון, וכיוון שהצדדים ביקשו להימנע מלסכם בעל פה בו ביום, נעתרתי לבקשתם.