החלטה בתיק בשא 163278/05

לפני התנגדות לתביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81(א) (ד) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967.

כתב התביעה הוגש כנגד המבקשת בגין אי תשלום מיסים עירוניים.

המשיבה הינה עירייה.

בהתאם לרישומי המשיבה, חבה המבקשת למשיבה ליום הגשת התביעה סך של 8544 ש"ח.

לכתב התביעה צורף דף מצב חשבון המלמד על שם המחזיקה, הוא שמה של המבקשת, ועל גובה החוב.

ההתנגדות לתביעה כמוה כבקשת רשות להגן בפני התביעה.

תקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות") קובעת:

"הוגש כתב תביעה כאמור בתקנה 203, לא יתגונן הנתבע אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם".

תקנה 205 לתקנות קובעת: "בקשתו של נתבע בדבר מתן רשות להתגונן, תהא נתמכת בתצהיר שיפרש אם הוא מתכוון לטעון נגד תביעת התובע כולה או נגד חלק ממנה בלבד...".

תקנה 204 אמנם קובעת כי לבית המשפט נתונה הסמכות ליתן רשות להתגונן ואולם אין התקנות קובעות מתי בית המשפט ייעתר לבקשה ומתי לא.

במהלך השנים התפתחו כללים בפסיקה, אשר מנחים את בתי המשפט בענין זה.

כך למשל נקבע בע"א 169/82 כץ נגד מלינה בע"מ, פד"י ל"ט (1),511,518:

כי בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש ובית המשפט ייטה להעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית, אפילו אם המדובר בהגנה דחוקה.

וגם:

"בשלב הדיון בבקשה אין השופט צריך להשתכנע שהטענות בתצהיר נכונות הן, אלא עליו לצאת מן ההנחה שיש אמת בדברי המבקש ואין לו צורך לבחון את מהימנותו".

ראה ע"א 356/85 משה מגן נגד הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא' (3), 319, 321ז'.

וגם ע"א 544/81, 604 מנחם קיהל בע"מ נגד סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ פ"ד ל"ו (3) 518, 521.

וגם ספרו של אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 311.

בעניינינו, הבקשה נתמכה בשני תצהירים.