החלטה בתיק בשא 1630/07

1.   המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן נגדו במעמד צד אחד ביום 17.4.06.

2. לטענת המבקש עם קבלת כתב התביעה פנה יחד עם החייבת העיקרית למשיב, שם נאמר להם ע"י פקיד ששמו לא זכור למבקש כי על החייבת העיקרית לפנות בבקשה מתאימה למחיקת ההלוואה.

החייבת העיקרית אכן פנתה למשיב וקיבלה מכתב שצורף כנספח א' לבקשה ממנו עולה כי בהחלטת הועדה הבינמשרדית נדחתה הבקשה למחיקת ההלוואה וכי אי סילוק הפיגור בתוך 30 יום ממועד המכתב יגרום לחידוש ההליכים, המכתב הוא מיום 13.11.06.

טוען המבקש כי היה על המשיב להמתין עם קבלת פסק הדין עד ליום 13.12.06.

3. באשר לטענות ההגנה, עיקר טענתו של המבקש נוגעת לשאלת היותו ערב מוגן או ערב יחיד, (ב"כ המבקש הגדיר את המבקש "ערב מוגן יחיד"), ומתוקף שאלה זו נגזרות טענות הגנה נוספות המתייחסות להתחייבויותיו של המשיב כלפיו  כערב מסוג זה.

טענת המבקש כאמור נגזרת למעשה מהסכום אשר לטענתו הוא סכומה של ההלוואה שניתנה לחייבים העיקריים ומהותה כתוצאה מכך.

המבקש ציין כי סכום רכישת הדירה בהסכם הרכישה שונה ונמוך מסכום ההלוואה למבקש, ובגין פער זה סבור המבקש כי היה על המשיב לתת דעתו.

המשיב הגיש תגובה לבקשה ופרט את הנימוקים לכך שלמעשה לא הציג המבקש כל  טענות הגנה ראויות ממילא לא הציג הסבר למחדלו הארוך בהגשת בקשת רשות להתגונן ולמעשה עד היום.

המבקש הגיש תשובה לתגובה וחזר על טענותיו.

4. אין מחלוקת כי מדובר בבקשה לביטול פסק דין מתוקף שקול דעתו של בית המשפט שכן המבקש מודה כי קיבל את כתב התביעה.

יחד עם זאת טענתו של המבקש כי המתין ובצדק לטענתו להחלטת הועדה הבינמשרדית עד להגשת בקשת רשות להתגונן, איננה מקובלת עלי.

כתב התביעה הוגש ביום 8.6.06 והומצא כדין למבקש על פי הצהרתו.

פסק הדין ניתן בחודש 9/06 קרי שלושה חודשים לאחר הגשת כתב התביעה.

המבקש איננו מציין מתי פנה עם החייבים העיקריים לועדה הבינמשרדית שהחלטתה ניתנה כאמור רק בחודש 11/06, אך אין כל סיבה להמתנת המבקש והחייבים העיקריים להחלטת הועדה הבינמשרדית, על מנת להגיש בקשת רשות להתגונן אשר לא הוגשה אף לא  לאחר מתן תשובת הועדה, ולמעשה עד היום.

5.   היה על המבקש להגיש בקשתו למתן רשות להתגונן במועד תוך ציון העובדה כי נעשתה פנייה לוועדה או לחילופין לבקש את רשות בית המשפט להארכת המועד להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן  עד לאחר מתן החלטת הועדה הבנימשרדית. המבקש לא פעל בכל דרך אלא החליט שלא להגיש כלל בקשה למתן רשות להתגונן עד עצם היום הזה.

6. בנסיבות נראה לי כי הסברו של המבקש למחדלו בהגשת בקשת רשות להתגונן במועד קלוש ביותר, כאשר יש צדק בדברי ב"כ המשיב כי אף לאחר המועד המצויין בהחלטת הועדה  לעכוב הליכים לא טרח המבקש להתגונן שכן אף בקשתו לביטול פסק הדין הוגשה רק ביום 20.02.07, כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין.

7. יחד עם זאת ואף על פי כן, משקלה וחשיבותה של שאלת סיכויי ההגנה חשובה יותר. טענתו העיקרית לעניין סכום ההלוואה ממנה נגזרות יתר טענות ההגנה, טעונה בירור מסויים, על אף שהמשיב בתגובתו העלה הסברים ונימוקים לכך. 

יצויין כי באשר לטענת התיישנות חוב ההלוואה, משהועלתה הטענה במסגרת הבקשה לביטול פסק דין, סבורני כי דינה להדחות שכן כפי שציין ב"כ המשיב, תקופת ההתיישנות מתחילה מהמועד בו התעוררה העילה להעמדת החוב לפרעון מיידי ולא  עם תחילת הפגור בתשלומי ההלוואה.

8. אם כן, טענותיו של המבקש טעונות בירור והן במחלוקת הנוגעת למהותה של ההלוואה, ומעמדו של המבקש כתוצאה מכך, ויתר הטענות הנגזרות מהאמור.