החלטה בתיק בשא 157377/07

מונחת לפניי בקשת התובע, מר סיני יוסף (להלן:- " המבקש") להתיר תיקון כתב התביעה והשלמת תצהיר עדות ראשית.

עיקר התיקונים המבוקשים נסוב סביב חיובם האישי של הנתבעים מס' 2 ו-3, מר רחמים לביא ומר שמעון בן דוד, בנוסף לחיובה של הנתבעת מס' 1, חברת ד.ל. "לב בנין" חברה לבניה והשקעות בע"מ (להלן- " המשיבים 2, 3 ו - 1" , בהתאמה).

הבקשה מבוססת, בין השאר, על הטענה, כי המשיבים 2 ו-3 הינם הבעלים והמנהלים של המשיבה 1 והם ערבו אישית ובע"פ להתחייבויותיה כלפי חב' ל.ג. משעל יבוא והשקעות בע"מ, שותפתו של המבקש. אחריותם האישית של משיבים 2 ו-3 אוזכרה בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של המבקש באופן לאקוני. עתה, לאור העובדה, כי משיבה 1 הינה חדלת פירעון ולאור העובדה, כי המשיבים טרם הגישו את תצהיריהם, מבוקש התיקון.

בתגובתם מיום 10/04/2007 ביקשו המשיבים לדחות את הבקשה, בין השאר בטענה, כי מדובר בהוספת עילה חדשה, אשר התיישנה. לדידם, מדובר בשינוי חזית אסור ובניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לכתב התביעה. לגוף הבקשה טענו המשיבים, כי מעולם לא ערבו המשיבים 2 ו-3 באופן אישי להתחייבויות המשיבה 1 וכי כל שינוי שיוכנס להסכם הכתוב ביניהם, היה צריך להתבצע אך בכתב.

בתשובת המבקש לתגובת המשיבים מיום 22/04/2007 שב הוא על עיקרי טענותיו וטען, כי תיקון כתב התביעה לא יגרום כל נזק לזכויות המשיבים, נוכח השלבים המוקדמים, בה מצויה התובענה וכי זה נחוץ לצורך ברור המחלוקת בין הצדדים.

יוער לשם השלמת התמונה, כי ביום 01/04/2007 ניתנה החלטתי בתיק בש"א 157170/07, הדוחה את בקשת המשיבים 2 ו-3 למחוק על הסף את התביעה כנגדם מחמת היעדר עילה.

דין הבקשה להתקבל.

לבעלי הדין שמורה הזכות לבקש מבית המשפט, כי יתיר להם לתקן את כתבי טענותיהם וזאת בהתאם להוראות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - " התקנות"). תכלית תיקון כתבי הטענות היא, כמצוין בסיפה לתקנה הנ"ל - לאפשר לבית המשפט להכריע בסוגיות הנתונות במחלוקת בין בעלי הדין, אם כי אין בו כדי להתיר הוספת עילות חדשות, שזכרן לא בא קודם לכן.

סוגיה זו סוכמה ע"י כבוד השופט א' רובינשטיין בפרשת רע"א 1118/06 סימי הראש נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 33 (2006):

" בסוגיית תיקונם של כתבי תביעה נקטה הפסיקה בגישה ליברלית מן הטעם, שבית המשפט הדן יוכל להכריע בהמשך בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין (ר"ע 330/85 אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח', פ"ד לט(2) 556, 558 (המשנה לנשיא בן-פורת); ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי ואח', פ"ד מו(3) 214, 218 (הנשיא שמגר); רע"א 1597/04 שפיגלר נ' גולפמן (טרם פורסם) (השופט ריבלין); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8, 2005) 140)). אולם לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב התביעה, שכן יביא בחשבון גורמים נוספים על זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת הצדדים (רע"א 2345/98 דנגור ואח' נ' ליבנה ואח', פ"ד נב(3) 427, 431 (השופט - כתארו אז - אור); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 בעריכת ש' לוין, 1995) 349- 355; גורן שם, 141- 145). בין אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב (או בחוסר תום לב); השלב בו מוגשת הבקשה; וכן - כבענייננו - האפשרות פן ישלול התיקון מן הצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לו אילו הוגשה התביעה עתה ולא במסגרת תיקון, כגון התיישנות. ואכן, ככל שהיתה עומדת לצד שכנגד טענת התיישנות במקרה שבו היתה מוגשת תביעה חדשה תחת תיקון, לא יאפשר בית המשפט את התיקון ..."

עמד על כך אף כב' השופט ריבלין בפרשת רע"א 60/03 יעקב רובין, עורך דין נ' ירחמיאל אפלבוים, פ"ד נז(3), 475 (2003):

"... תיקון כתב תביעה אין בו משום הגשת תובענה חדשה. תיקון כתב הטענות, מכוח רשות שניתנה לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:- "התקנות"), נועד לברר את השאלות שנתונות במחלוקת בתביעה הנידונה. התיקון אינו כלי להעלתן של מחלוקות אחרות, והוא אינו תחליף להגשת כתב תביעה חדש ... משום כך אין לראות בתיקון כתב טענות הליך דיוני שווה ערך לפתיחה בהתדיינות חדשה..."

דברים דומים ניתן למצוא אף בספרות המשפטית. כך למשל בספרו של המלומד אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית) (2007), 147:

"... מלשון תקנה 92 ומפרשנותה עולה, כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב התביעה, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נעתרים לו ברוחב לב, למעט במקרים חריגים..."

יחד עם זאת, גם למדיניות הליברלית של בית המשפט בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות קיימות מגבלות, כאשר הרלבנטיות בענייננו הינן הוספת עילה חדשה והתיישנות.

ואכן, לטענת המשיבים, יש בבקשה משום הוספת עילה חדשה, שזכרה לא בא בכתב התביעה.

סבורתני, כי אין לקבוע במקרה דנן, כי בהוספת עילה חדשה עסקינן ו/או כי זו התיישנה ואבאר דבריי -

כתב התביעה עוסק אמנם באירועים, אשר התרחשו בסמוך לחתימת הסכם הקומבינציה בין הצדדים מיום 27/02/1995, קרי - לפני כ-12 שנים. כתב התביעה עצמו הוגש ביום 15/01/2001, קרי - לפני כ-6 שנים, אך נטען בו במפורש, כי מאחר שהמשיבים 2 ו-3 הינם בעלי המניות והמנהלים היחידים של משיבה 1, יש לייחס להם אחריות אישית ביחד עם החברה (וראה: סיפא לסעיף 7 לכתב התביעה). בנוסף, בסעיף 9 לכתב התביעה (המופנה בטעות, לבורר) מבוקש לחייב את המשיבים לשלם לתובע את סכום התביעה וזאת "יחד ולחוד", והיגד זה מצוין באותו סעיף כ-4 פעמים.

מאחר שמרבית התיקונים המבוקשים הינם בבחינת ביאור והרחבה של טענה זו ותכליתם להסביר את מעמדם של המשיבים 2 ו-3 בנסיבות חתימת ההסכם עם המשיבה 1, ומאחר שבכתב התביעה כבר נטען, כי "בהיותם בעלי המניות ומנהלים באופן בלעדי בחברה יש ליחס לנתבעים אחריות אישית ביחד עם החברה", הרי שלא מדובר בהעלתה של עילה חדשה.  אמנם, זוהי אמירה סתומה, שהיה מקום להרחיבה ולפרטה בכתב התביעה, ברם אין לראות בכך, כאמור, משום עילה חדשה. אגב אורחא יוער, כי אין בעילה זו משום חידוש למשיבים, שכן הם נדרשו לה בסעיף 18 לכתב הגנתם, בו טענו כי מדובר בטענה סתמית ונעדרת פירוט והכחישוה מחמת היעדר עילה. הכחשה דומה נלמדת אף מסעיפים 6 ו-19 לכתב ההגנה.