החלטה בתיק בשא 156127/08

1.         ביום 4.4.06 הגיש התובע, דוד סיני, את תביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל.

            התביעה, אשר הוכתרה בכותרת "תביעה לפסק דין הצהרתי" עתרה לביטולו של פסק דין אשר ניתן ביום 3.7.97 בת.א. 31343/97, לסילוק ידו של התובע  מן המקרקעין ברח' שניצלר 23 בתל אביב (להלן " פסק הדין הראשון").

2.         בתביעה, טוען התובע כי יש לבטל את פסק הדין הראשון אשר ניתן בהעדר הגנה, מתוך חובת הצדק, משום שכתב התביעה לא הומצא לו.

3.         עוד טוען התובע כי בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל לפינוי הנכס (01-50773-97-7). לגרסתו, משנודע לו על הליכי הפינוי בא בדברים עם נציגי הנתבע והוסכם ביניהם כי יוכר כדייר מוגן בנכס, ישלם דמי שכירות חודשיים כפי שיקבעו ע"י מעריכים, ופסק הדין יבוטל.

4.         הסכם הפשרה אינו מצוי בידי התובע, אולם לטענתו, נהגו הצדדים עפ"י הסכם זה. דהיינו, שתיק ההוצל"פ אכן נסגר, והוא משלם דמי שכירות חודשיים עפ"י שוברים המומצאים לו ע"י הנתבע, ולכן הוא זכאי להיחשב כדייר מוגן שאין לפנותו.

5.         ביום 22.8.05 שב הנתבע ופתח את תיק ההוצל"פ (01-71543-05-4) וביקש לבצע בשנית את פסק הדין הראשון שניתן שש שנים קודם לכן.

6.         בשל האמור לעיל עתר התובע להכריז על ביטולו של פסק הדין, כאמור.

7.         המנהל  לא הגיש כתב הגנה כנגד התביעה ומשום כך ניתן פסק דין (להלן " פסק הדין השני") המקבל תביעה זו ומורה על ביטול פסק הדין הראשון. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין השני, ובקשתו זו התקבלה, דהיינו, שפסק הדין השני בוטל והראשון עומד עדיין על כנו.  על החלטה זו הוגש ערעור - שנדחה.

8.         בהחלטת הערעור כתב כב' השופט סובל, כי הינו מאמץ את קביעות בית משפט קמא, בין היתר משום הגנתו הלכאורית של הנתבע וטענותיו כנגד תביעה זו.

9.         במקביל להליכים המתנהלים בתובענה זו הגיש התובע בקשה בתיק ההוצל"פ, על מנת שיקבע כי אין הוא חייב לקיים אחר פסק הדין הראשון, משום הסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים לאחר מכן. הטענה - המכונה "טענת פרעתי" לא נדונה.

10.       משבוטל פסק הדין השני, עתר הנתבע למחיקת התביעה על הסף (בש"א 155684/07) נימוקיו מתבססים על השתק העילה ומעשה בי"ד - פסק דין חלוט משנת 1997, שימוש לרעה בהליכי בית משפט - בחירת התובע בערוץ של פסק דין הצהרתי במקום לעתור לביטולו של פסק הדין, העדר תום לב ושיהוי.

11.       הפעם, לא הגיב התובע על הבקשה, וזו התקבלה ביום 29.1.08. עקב כך נמחקה התביעה (להלן " פסק הדין השלישי").

12.       ביום 2.3.08 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין השלישי. (בש"א 156127/08),

הנתבע מתנגד לבקשה מאותם נימוקים בהם עתר  למחיקת התביעה על הסף.

13.       הנני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין השלישי- המוחק תביעה זו.

בכתב תביעתו של התובע  טוען האחרון כי יש לבטל את פסק הדין משום שלא הומצא לו כתב התביעה. טענה זו לא תעמוד לו בעת שהינו מודה כי ניהל מו"מ ואף הגיע להסכמות בשל פסק דין שאותו הוא מבקש לבטל עתה, מחוסר ידיעה.

14.        על פי הדין, אמור היה המשיב להגיש בקשה להארכת מועד לביטול פסק הדין אך הוא בחר שלא לעשות כן. לימים (וליתר דיוק "לשנים")מגיש הוא את תביעתו זו, ומנסה לעקוף, על ידי כך, את הוראות הדין ואת המועדים שנקבעו בו.

             העיד המשיב: " אני החלטתי להגיש תובענה ולא ביטול פסק הדין מאחר וכך בחרתי. לדעתי לא היתה מניעה להגיש בקשה לביטול פסק הדין כי לא קיבלתי את ההמצאה של פסק הדין הגם שידעתי על קיומו. כי הגעתי להסדר עם המנהל."

15.        " הכלל הרגיל בתקנות סדר הדין האזרחי בכל הנוגע למירוץ הזמן מעוגן במועד ה"המצאה". בעניין זה הייתה גם גישה אחרת בבית-משפט זה שבאה לידי ביטוי בהחלטת הנשיא ברק ברע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן [1], וכך קבע הנשיא: