החלטה בתיק בשא 155361/05

בפני התנגדות לביצוע שטר חוב שנחתם ביום 27/7/01 על סכום של 95,538 ש"ח, כאשר המבקש חתום כעושה השטר.

תיק הוצאה לפועל נפתח בגין סכום של 23,659 ש"ח נכון ליום 25/05/04.

ההתנגדות הוגשה באיחור מסוים, אולם בדיון הוסכם כי הדיון יתמקד בהתנגדות לגופה, לאחר שהמבקש ואף בתו הצהירו כי אינם חתומים על אישור המסירה של האזהרה.

בין הצדדים נערך ביולי 2001 הסכם חכירה תפעולית (להלן-ההסכם) של רכב מסוג פיאט דובלו , שנת ייצור 2002 (להלן- "הרכב").  לפי ההסכם הוטל על המבקש לשלם 28 תשלומים חודשיים בסך של 1656 ש"ח, אשר בצירוף מע"מ הסתכמו בסך של 1937 ש"ח לחודש. התשלומים היו אמורים להשתלם החל מיום 01/09/01 ועד ליום 01/12/03 (סעיף 2 לנספח א' להסכם).

בסעיף 9 לנספח א' הוסכם  כי למבקש נתונה  אופציה לרכוש את הרכב בתום תקופת החכירה תמורת 42,037 ש"ח, המהווים 44% ממחיר הרכב, כשסכום זה צמוד למדד ממועד חתימת ההסכם ועד למועד מימוש האופציה. יצוין כי לפי נספח א' מחיר הרכב הינו בסך של 81,656 ש"ח לא כולל מע"מ, ובסכום של 95,538 ש"ח כולל מע"מ.

בהתאם להוראות ההסכם הפקיד המבקש ביום 26/07/01 פקדון בסכום של 18,412 ש"ח. כמו כן טוען הוא כי שילם מקדמה בסכום של 2000 ש"ח במזומן.

המבקש טוען בהתנגדות כי עמד בכל תשלומי החכירה החודשיים  עד אוגוסט 2003, שאז הפסיק לשלמם עקב אסון משפחתי.

המשיבה מודה כי המבקש עמד בתשלומים החודשיים, למעט ששת התשלומים האחרונים, המסתכמים בסכום של 9936 ש"ח, היינו לפי סכום של 1656 ש"ח לחודש , לא כולל מע"מ.

נוכח הפרת ההסכם כאמור, הגישה המשיבה ביום 10/09/03 בקשה למימוש המשכון על  הרכב,  במסגרת תיק הוצאה לפועל 2608834038.

המשיבה טענה בתצהיר הנלווה לבקשה כי סכום החוב כלפיה עומד על 62,880 ש"ח, וזאת לפי הפירוט הבא:

א.         סכום של 9936 ש"ח בגין שישה תשלומי חכירה עד לסיום תקופת החכירה.

ב.         סכום של 42,396 ש"ח בגין האופציה  שהוענקה  למבקש לרכוש את הרכב בסיום התקופה לפי סעיף 8 להסכם וסעיף 9 לנספח א'.

ג.          סכום של 9936 ש"ח פיצוי מוסכם בגובה שישה תשלומי חכירה חודשיים לפי סעיף 16.4 להסכם.

בהתנגדות נטען כי הרכב נתפס על ידי כונס נכסים ביום 30/09/03, ונמכר לבסוף במאי 2004 תמורת סכום של 53,250 ש"ח, בעוד שמחירו על פי המחירון עמד על כ- 80,000 ש"ח.

טענתו המרכזית של המבקש הינה כי אין מקום לדרוש ממנו תשלומים נוספים. לטענתו, שילם למשיבה 45,057 ש"ח בתקופה בה החזיק ברכב (23 תשלומים חודשיים), דמי פקדון בסכום של 18,412 ש"ח, וכן מקדמה בסכום של 2,000 ש"ח. סכומים אלה מסתכמים בסך של 65,469 ש"ח.

בנוסף לתמורה שהתקבלה ממכירת הרכב בסך של 53,250 ש"ח מדובר  בסכום כולל  של 118,719 ש"ח.

משכך , הרי לטענת המבקש הרוויחה המשיבה מהעסקה סכום של 23,181 ש"ח, ודי בכך.  עוד טוען המבקש כי אין כל עילה לחייבו בתשלום האופציה בסך של 42,396 ש"ח, מכיוון שמדובר באופציה שהוענקה לו לרכוש את הרכב,  בה לא עשה שימוש.

דיון

1.         באם למבקש טענות בכל הנוגע לפעולותיו של כונס הנכסים, לרבות מכירת הרכב במחיר נמוך מהמחיר שניתן היה להשיג עבורו, הרי המקום להעלות טענות אלו אינו במסגרת ההתנגדות בתיק זה.

הפסיקה קבעה כי כונס הנכסים אינו שלוחו או סוכנו של הנושה המובטח אלא פקיד בית המשפט, ולפיכך בעל דברו של המבקש לענין הכינוס הינו כונס הנכסים, ולא המשיבה.  לענין זה ראה: בר"ע 2130/02 מיסטר מאני ישראלי נ' שמואל מטלון ואח' (טרם פורסם),  וכן בספרו של כב' השופט בר אופיר, הליכים והלכות, מהדורה שישית, עמ' 661.