החלטה בתיק בשא 15384/04

1.         בפני בקשתו של מר שי הס, להורות למשיבה לשלם לו את הוצאות הבוררות שניהל כנגד המשיבה בפני המוסד לבוררות שליד ההתאחדות לכדורגל בישראל, בסך של 14,492 ש"ח.

2.         בפתח הדברים יצויין, כי החלטה זו הינה דומה להחלטה שניתנה בעניינו של מר גיא לוי (בש"א 1396/05), וזאת בשל הדמיון הרב בין שתי הבקשות.

3.         הרקע לבקשה זו הינו הליך בוררות שהתנהל בפני הבורר, עו"ד תגר עמיאל, וזאת בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לתשלום הפרשי כספים שעל המשיבה לשלם למבקש בהתאם להסכם העסקתו של המבקש אצל המשיבה מיום 10.1.03.

4.         על פי הנטען בבקשה, במסגרת פסק דינו של הבורר נפסק כי על המשיבה לשלם למבקש סכומי כסף בהתאם להסכם, ובנוסף נפסק כי על המשיבה לשלם חלק משכר טרחתו של הבורר ובסך כולל של 14,492 ש"ח בתוספת ריבית.

לטענת המבקש, עד למועד הגשת בקשה זו, לא שילמה המשיבה למבקש את סכום ההוצאות המפורט מעלה, וזאת על אף שהובטח לו הן על ידי המפרק הזמני, עו"ד גולדברג והן על ידי רו"ח תמיר סהר ממשרדו של המפרק הזמני, רו"ח משה ליאון, כי סכום זה ישולם לו.

5.         המשיבה טוענת בעניין זה, כי הוצאות הבוררות הינן חלק מכלל החוב ולא ניתו להפרידן ולסווגן בשונה מהחוב הכללי בגינו נוהל הליך הבוררות. בענייננו, טוענת המשיבה, הדברים מקבלים משנה תוקף שכן אין ומעולם לא היתה כל מחלוקת כי מדובר בחוב עבר. מאחר שהוצאות הבוררות הינן חלק מהליך הבוררות, על המבקש להגיש למשיבה תביעת חוב הנסמכת כאמור על פסק הבורר לרבות באשר להוצאות שנפסקו שכן כל החלטה אחרת יהא בה משום העדפת נושים.

6.         בתשובתו של המבקש לתגובת המשיבים, טוען הוא כי אין לקבל את טענת המשיבה כי יש לכרוך ביחד את החוב הכספי במסגרת פסק הבורר ואת הוצאות הבוררות, הואיל ולא מדובר בהוצאות בוררות שנגרמו על ידי המבקש כי אם על ידי המשיבה וזאת משבחרה המשיבה לנהל את הליך הבוררות עד תומו, כולל קיומה של ישיבת הוכחות והגשת סיכומים בכתב, כאשר בכל משך ניהול ההליך כפרה בחובה כלפי המבקש בהתאם להסכם.

7.         השאלה שבמחלוקת הינה, האם יש לראות את הסכום שנפסק על ידי הבורר בפסק הבוררות כסכום אחד לגביו יהיה על המבקש להגיש תביעת חוב למפרקים (כלומר, ההוצאות הן חלק מפסק הדין ומסכום החוב הכולל), או שמא יש לקבל את עמדת המבקש אשר לפיה יש לפצל את הסכום שנפסק על ידי הבורר לשניים, החלק האחד עניינו חוב העבר (החוב שנוצר לפני הפירוק) והחלק האחר הינו הסכום שנפסק לטובת הוצאות הבוררות (שהוא, לעמדת המבקש, חוב שנוצר לאחר הפירוק).

הדין קובע יחס שונה בין הוצאות שנוצרו טרם הפירוק לבין הוצאות שנוצרו על ידי המפרק לאחר הפירוק ושתכליתן לאפשר את הפירוק. 

אם ההוצאות הן חלק מחוב העבר ודינן כדין החוב עצמו, יהיה על המבקש להגיש תביעת חוב למפרקים הזמניים (אשר משמשים כיום כ"מנהלים מיוחדים" על פי החלטה מיום 11.4.05). ואולם, אם ההוצאות הן הוצאות שלאחר הפירוק, יש לבחון האם הן נכנסות למשבצת של "הוצאות פירוק". במידה שהתשובה לכך היא בחיוב, זכאי המבקש להגיש בקשה למתן הוראות ולדרוש תשלום הוצאות שנפסקו בבוררות - סכום אשר יתקבל, מטבעם של דברים, מקופת הפירוק (תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק)).

8.         על מנת לקבוע באיזו "מסגרת" יש לשבץ את הוצאות הבוררות, יש לבחון תחילה את הדין בעניין "הוצאות פירוק" ומשמעות העדיפות שניתנת לתשלום הוצאות פירוק על פני חובות אחרים.

9.         על פי הדין, הוצאות הפירוק ישולמו לאחר החובות המובטחים ולפני החובות בדין קדימה, אלא אם כן נועדו הוצאות אלה לשם שמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם, ובכך הביאו תועלת לנושים המובטחים.

למעשה קובע סעיף 66 ל תקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 , כהאי לישנא:

" 66. סדר תשלום ההוצאות

ההוצאות הכרוכות בפירוק ישולמו לפי סדר העדיפויות הבא:

(1) הוצאות מימושם של נכסי החברה;

(2) הוצאות שהכונס הרשמי או שלוחיו הוציאו או התחייבו להוציא כקשר לחברה או לנכסיה, לרבות הוצאות פרסום בעתון וברשומות;

(3) הוצאות שהוציא המפרק במילוי תפקידו וכן שכר טרחתו כפי שאישרם בית המשפט;

(4) הוצאות משפט וכן אגרות שיש לשלמן לכונס הרשמי."