החלטה בתיק בשא 151839/03 - פסקדין

אין מחלוקת באשר לאיחור שבהגשת ההתנגדות. האיחור הינו בן ששה ימים.

המועד נשוא האיחור הינו מועד שנקבע בחיקוק ולפיכך נדרש "טעם מיוחד" להארכתו.

המבקש טוען כי אחר בהגשת ההתנגדות בפרק זמן קצר ביותר וזאת לאחר שטעה לחשוב כי המועד הקובע להגשת ההתנגדות ניספר מהמועד שבו נתקבלה לידיו האזהרה בפועל.

עוד מוסיף המבקש בתצהירו כי מסירת האזהרה לידיו לאחר שנתקבלה במשרדי החברה שבבעלות אשתו הושהתה ובשל מצבה הבריאותי הקשה של חמותו באותה עת, נוצר איחור פעוט בהגשת ההתנגדות.

משמע, צירוף של ארבעה גורמים הביא, לפי הצהרת המבקש, לאיחור בהגשת ההתנגדות:

א.       מסירת האזהרה בכתובת העיתון.

ב.       קבלת האזהרות על ידי עובד בלתי מורשה שעיכב אותן כשבוע ימים טרם מסירתן למבקש.

ג.       מחלת חמותו של המבקש.

ד.       טעות בדרך חישוב המועד להגשת ההתנגדות. 

תוצאות חקירתו הנגדית של המבקש מלמדות כי מסירת האזהרה בכתובת העיתון נעשתה לפי הוראתו של המבקש אשר הורה לרשות הדואר להעביר מסמך שיועד לכתובתו הפרטית הנכונה אל כתובת העיתון. הואיל וכך מנוע המבקש מלהסתמך על כל כשל שנפל בעקבות הוראתו זו.  גם לולא מניעות זו, לא ניתן היה להתייחס לטענה מסוג זה הנוגעת לתיפקודו של עובד העיתון, שעה שלא הוגש תצהיר מטעמו בענין זה על אף שלפי עדות המבקש לא היתה כל מניעה לעשות כן במועד הגשת הבקשה.

ההצדקה הנוספת לאיחור בה מנסה המבקש להיאחז ונוגעת למחלת חמותו, נעדרת כל פרטים הנוגעים למועדי המחלה או מסמך רפואי כלשהו אשר היה בו כדי ליצור תשתית ראייתית מינימלית לגירסה. יודגש בהקשר זה, כי לפי דברי המבקש עצמו, נמשכה תקופת המחלה כשנתיים ימים, כך שהזיקה בינה לבין האיחור נסתרת על פניה.

נותר אם כן, הנימוק הרביעי והאחרון לאיחור הנסמך על טעות שהתרחשה אצל המבקש בספירת הימים העומדים לרשותו להגשת ההתנגדות שעה שסבר כי אלה נימנים מהמועד שבו ראה את הבקשה לראשונה ולא מן המועד שבו נמסרה הבקשה בכתובתו.

האמנם יש בטענה זו כדי לשמש "טעם מיוחד" כפי פרשנותו בפסיקה.

המונח "טעם מיוחד" זכה לפרשנות אינטנסיבית במשך עשרות בשנים בבתי המשפט על כל ערכאותיהם. הפרשנות המקובלת למושג זה, התמקדה במידת השליטה שהיתה למבקש על האירוע שבגינו מתבקשת הארכה. לענין זה ראה ב"ש 1038/85 וכן ב"ש 95/86 וכן בש"א 5305/93. במהלך השנים נחלש במידת מה מבחן השליטה ולצידו נוצרו חריגים מגוונים כאשר העקרון המנחה ההולך ומתבלט הינו זה הנוגע למציאת נקודת האיזון שבין שמירת היציבות המשפטית והגנת הציפיה של הצד המסתמך לבין נסיבותיו האישיות ומידת תום הלב העולה מתוך התנהגותו של המבקש. לענין זה, ראה בש"פ 233/01.

בהתחשב בעקרונות אלה, נראה לי כי היקף האיחור שנוצר היה בו כדי לפגוע בעקרון הציפיה של המשיבה לסיום ההליך המשפטי ולקבלת פסק דין בחלוף המועד להגשת ההתנגדות.

בהיבט תום הלב של המבקש נראה מהלך הדברים מבחינתו כבלתי מניח את הדעת. אם אכן טעה המבקש, בתום לב במנין הימים היה זה מן הסתם מציג בתצהירו גירסה מלאה יותר באשר לדרך החישוב היינו, מה היה הבסיס להנחתו זו, במי נועץ, אם לא נועץ, מדוע לא נועץ. כמו כן, ניתן היה לצפות כי המבקש יצהיר במפורש מהו המועד המדוייק שבו נודע לו על הגשת הבקשה ויימנע ממסירת נתונים סותרים באותו ענין (השווה האמור בסעיף 3 לעדותו לגבי מועד השיהוי לעומת האמור בסעיף 4 לעדותו). עוד ניתן היה לצפות כי המבקש יימנע מלהציג טענות סרק לגבי נסיבות המסירה שאינן עולות בקנה אחד ואינן מתיישבות במלואן עם הגירסה לגבי הטעות בספירת הימים, הנראות כטענות עובדתיות סותרות.

לפי התרשמותי, הוצגה גירסת המבקש בצורה מעורפלת וסביר יותר כי הצגה זו של הדברים אינה משקפת תום לב מאשר היפוכו של דבר.

יישום ההלכה המשפטית הנוהגת על נסיבותיה הייחודיות של בקשה זו, הוביל אותי למסקנה ולפיה אין לקבל את הבקשה להארכת מועד.

הבקשה נדחית.