החלטה בתיק בשא 14912/07 - פסקדין

בתובענה העיקרית עותר המשיב (התובע), למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא זכאי להרשם כבעלים של מקרקעין, בשטח של 2,361 מ"ר, הידועים כחלקה 26 בגוש 18830 (להלן: " המקרקעין"). לטענת המשיב, הוא רכש את המקרקעין מהמבקשות מס' 2 ו- 3, עוד בשנת 1998, לאחר שמבקשות אלה הציגו עצמן כיורשותיה היחידות של המנוחה, המבקשת מס' 1, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של המקרקעין.

 המבקשים עותרים לדחיית התובענה על הסף, לפי תקנה 101א(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"), ובפיהם מספר נימוקים חלופיים;

א.         טענת שיהוי. לטענתם, התובענה הוגשה בשיהוי בלתי סביר בעליל, שכן על פי דברי המשיב עצמו, רכישת המקרקעין על ידו נעשתה לפני כמעט עשור.

לענין זה מצביע ב"כ המבקשים על העובדה שבינתיים הלכו לעולמם האנשים אשר יכולים להתעמת עם טענות המשיב.

ב.         חוסר יריבות.   

ג.          התביעה קנטרנית וטרדנית, בין היתר משום שאין בידי המשיב מסמך בכתב, כנדרש לקיומה של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, כך שממילא לא יוכל להוכיח זכותו.

ד.         המשיב עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

דיון ;

למעשה, הטענה העיקרית אשר בפי המבקשים היא טענת השיהוי.

תקופת ההתיישנות, דרך כלל, קבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), אולם נותרה בו סמכותו של ביהמ"ש לדחות תובענה, מחמת שיהוי, גם בתוך תקופת ההתיישנות, כפי שקובעת הסיפא של סעיף 27 לחוק ההתיישנות:

" ... אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."

(ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

מתי יעשה ביהמ"ש שימוש בסמכותו זו וידחה תביעה, בשל עבור הזמן מהמועד בו נתגבשה עילת התביעה ועד שהוגשה התביעה, הגם שטרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין?

העקרון המנחה את בתי המשפט בבואם לדון בבקשה למחיקת תובענה על הסף, בעילות שונות, הינו חשיבות הגישה לערכאות בחברה דמוקרטית וראיית זכות הגישה לערכות כזכות יסוד, אשר בבסיסה מונחים עקרונות-משנה, כגון תקנת הציבור [ע"א 3833/93 - ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין . פ"ד מח(2), 862, עמ' 876-877]. זכות זו מחייבת, ככלל, פתיחת שערי ביהמ"ש בפני תובע, על מנת שביהמ"ש ימלא את תפקידו הבסיסי במשטר דמוקרטי, הוא התפקיד להכריע בסכסוכים.

" תפיסה זו הולידה את הכלל כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית אלא מטעמים כבדי משקל" - ע"א 6805/99 - תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים . פ"ד נז(5), 433, עמ' 445-446.

 על זכות הגישה לערכאות אמר כבוד השופט חשין (כתארו אז),  בע"א 733/95 - ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ . פ"ד נא(3), 577, עמ' 631-632, כי " המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה.." וכי: " ... זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למיסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית -המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק."

משקל זה, הניתן לזכות הגישה לערכאות, מחייב מתן פרשנות מצומצמת לכל הוראה המגבילה זכות זו. ראו, לענין זה ע"א 6805/99 הנ"ל, בעמ'  446-448, שם מבהיר ביהמ"ש, כי " השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94; Oughton, Lowry, Merkin, Limitation of Actions, 1998, p. .23 )."

עולה מהאמור לעיל, כי על המבקש לדחות תביעה מחמת שיהוי, להראות לביהמ"ש, כי התמלאו שלושה תנאים מצטברים:

א.    כי נסיבות המקרה מלמדות שהתובע זנח את זכות התביעה העומדת לו.