החלטה בתיק בשא 14436/02 - פסקדין

ההליך ועיקרי העובדות

1.   בפניי בקשת רשות להתגונן מטעם מבקשים 2, 1 בתביעה שהוגשה כנגדם (וכנגד 3 נתבעים נוספים) בסדר דין מקוצר.

המבקשים 1 ו-2, אנשים פרטיים, רכשו באוגוסט 1994 שני נכסים בתל אביב ביחד עם הנתבעים 3,4, ו-5 ( להלן: "הנתבעים"). הראשון ברח' אחד העם 138/40 (להלן: " הנכס ברח' אחד העם") והשני ברח' בן יהודה 80 (להלן: "הנכס ברח' בן יהודה"), כאשר מטרת הרכישה ניצול זכויות הבניה על הגגות לצורך בניית יחידות דיור נוספות.

במרץ ובמאי 1995, פנו המבקשים והנתבעים האחרים לקבלת ליווי פיננסי מהבנק המשיב (להלן: "הבנק"). במסגרת העיסקה נפתחו שמונה חשבונות. לכל לקוח נפתח חשבון אחד בגין כל נכס: למבקשים 1 ו-2 - שני חשבונות עו"ש שקליים, ולנתבעים 3 ו-4 - שני חשבונות עו"ש דולריים. בגין כל חשבון וחשבון חתמו המבקשים והנתבעים האחרים על הסכמי פתיחת חשבון בהם פורטו תנאי ניהול החשבון (להלן: "הסכמי פתיחת חשבון"). כמו כן, ערב כל אחד מהמבקשים ומהנתבעים האחרים באופן הדדי, לכל אחד מהחשבונות של יתר הצדדים לעיסקה.

להבטחת האשראי שהעמיד הבנק שועבדו שני הנכסים ונרשמה משכנתא לטובת הבנק.

בפתיחת החשבונות נחתם הסכם תנאים בין הצדדים (נספח א' 2-1 לכתב התביעה) (להלן: "הסכם התנאים"). סעיף  11 להסכם התנאים קובע כדלקמן:

"לאחר השלמת הפרוייקט, ורישום הדירות בו כבית משותף, אתם תסכימו לכך שהמשכנתא שתרשם לטובתכם בסעיף שלעיל, תחול על כל אחת מהיחידות בנפרד, באופן שהמשכנתא שתירשם על כל יחידה ויחידה תבטיח אך ורק את החובות וההתחייבויות של בעל היחידה כלפיכם בלבד".

לאחר שנוצרו פיגורים בתשלום החובות לבנק, מומשו הנכסים על ידי הבנק ונמכרו לצדדים שלישיים במסגרת הליך של כינוס נכסים.

הנכסים נמכרו בסך כולל של כ-  9 מיליוני ש"ח. לשיטת הבנק, לאחר סיומם של הליכי הכינוס, יתרת החובה כלפי הבנק (נכון למועד הגשת התביעה) עמדה על סך של 7,557,493 ש"ח . משלא נפרע החוב הוגשה התביעה.

המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן עמוסה וגדושה לעייפה שהחזרות והכפילויות בה מרובות. להלן אתייחס לעיקרי הטענות, שבחלקן שלובות זו בזו.

טענות המבקשים:

2.    א.   אי הפרדת חוב המבקשים מהנתבעים האחרים ומניעת רישומם של הנכסים כבתים  

       משותפים:

המבקשים 1 ו-2 טוענים כי על פי דרישתם המפורשת בעת סיכום התנאים נקבע (בס' 11 להסכם התנאים), כי מרגע שניתן יהיה לרשום את הבית, כבית משותף, יבוצע הרישום הנ"ל, והבנק יסכים שהמשכנתא, שנרשמה לטובתו, תחול על כל אחת מהיחידות בנפרד. בכך יובטחו החובות של כל יחידה בנפרד וכן החובות של כל אחד מיחידי המבקשים בנפרד, ביחס ליחידות שבבעלותו בלבד.

המבקשים מוסיפים, כי דו"חות המעקב שהוגשו לבנק מצביעים באופן חד-משמעי על השלמת הפרוייקטים לצורך רישומם כבית משותף. למרות המצאת המסמכים הדרושים, לא פעל הבנק לרישום הנכס כבית משותף, תוך ניצול העובדה כי המבקשים חייבים יחד ולחוד וערבים איש לחובות רעהו, בכך  הפר את עקרון תום הלב המצוי בסעיף  12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), עוד מהשלב הטרום חוזי באמצעות הכנסת סעיף  11 למכתבי התנאים לפתיחת החשבונות המיוחדים.

המבקשים טוענים כי על פי סעיף  11 להסכם, יש להפריד את חובם מהחוב של יתר הנתבעים.

מאחר ושוויין של הדירות שהיו אמורות להיות בבעלותם היה גבוה משוויין של הדירות האחרות, לאחר מימוש הנכסים על ידי הבנק, היה על הבנק להפחית מחובם סכומים גבוהים יותר. כתוצאה מכך יתרת חובם של המבקשים לבנק היתה צריכה להתאפס.

לשיטת המבקשים, הבנק עשה כל שביכולתו כדי למנוע רישום הנכסים כבתים משותפים תוך התחמקות לא עניינית ונקיטת סחבת. מטרת הבנק בעיכוב היתה מניעת קיום התנאים הקבועים בסעיף  11 להסכם התנאים, כדי לא לשחרר את המבקשים מערבותם לחשבונות הבנק של נתבעים 5-3.

בכך גרם הבנק לנזקים למבקשים ולמניעת כל אפשרות למכור דירות שונות בנכסים, כך שלא ניתן יהיה להשלים את הפרוייקט שהיה "בשלבי גמר סופיים" (על פי דוח המעקב מטעם חברת פז לכלכלה והנדסה בע"מ).

ב.   טענות נגד סכום החוב הנטען על ידי הבנק והסתרת הנתונים המלאים על ידו: