החלטה בתיק בשא 1350/06

1.         נגד החייב ניתן צו כינוס בתאריך 12.7.2004, בעקבות בקשת הנושה, חברת כוכב הים האדום בע"מ (להלן: " כוכב הים האדום"), משיבה מס' 1.

 בתאריך 28.12.2005 הוכרז החייב כפושט רגל.

על החייב הושתו תשלומים חודשיים בסך 1500 ש"ח לקופת פשיטת הרגל, ואולם הוא עד כה לא העביר כל תשלום כמתחייב.

2.         על פי דוח הכונ"ר היה החייב מעורב בפעילות במספר חברות, ןעיקר עיסוקו היה בתחום התיירות והצלילה בחברת תור אילת בע"מ (להלן: " תור אילת"). בשל קשיים בפעילות תור אילת, מכר החייב בשנת 1994,  66% ממניותיה למשיבה 3, קשרי תעופה בע"מ (להלן: " קשרי תעופה") ולמשיבה 4, חברת ישראם (ישראל) תיור בע"מ (להלן: "ישראם"). במקביל הקים את חברת כוכב הים האדום עם בעלי חברת דנאל לצורך בנית פרויקט צלילה, לאחר שמכר 50% מניות לבעלי דנאל. הוא התקשה לתפעל  את חברת כוכב הים האדום, ונאלץ למכור 25% מניות מחלקו, לחברת נאות רבקה.

במהלך השנים מתנהלים בין החייב למשיבות ולחברת נאות רבקה, הליכים משפטיים בלתי פוסקים, בטענות הדדיות של הפרת הסכמים וגרימת נזקים כספיים.

בהקשר זה יצויין כי תחילת הליכי פשיטת הרגל נגד החייב, בהתראת פשיטת רגל, בגין שני פסקי דין שניתנו נגדו בבית משפט השלום בתל אביב (א' 24885/01; א' 60207/98) בעקבות תביעות שהוגשו על ידי כוכב הים האדום, הנוגעות לסכסוכים כספיים של החברה עם החייב.

יצויין כי החייב מתגורר בבית מידות באילת, ואולם זה רשום על שם חמותו, אישה באה בימים המתגוררת בארה"ב, ומפעיל מועדון צלילה מביתו הצופה לים. לדבריו הוא חייב בתשלום דמי שכירות, שאינו משלמם.

3.         כעת מונחת בפני בקשת החייב, לאישור המשך הליכים בבקשת רשות ערעור שהוגשה מטעמו בבית משפט המחוזי בתל אביב (בר"ע 1517/04) (להלן: "ההליך הראשון"), וכן בתביעה שהוגשה על ידו בבית משפט המחוזי בתל אביב (א' 2519/01) (להלן:" ההליך השני").

עניינו של ההליך הראשון בקשת רשות ערעור על החלטת  כב' יו"ר ההוצל"פ בתל אביב מיום 4.9.2001, לפיה ניתן אישור למכירת מניות של החייב בכוכב הים האדום, במסגרת הליכי כינוס נכסים בתיק. בתאריך 9.10.2002, נדחתה בקשתו של החייב בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הרשמת י. שיצר) להארכת מועד להגשת בקשת ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ (בש"א 13144/02), ואולם בהחלטה מיום 23.2.2004 (כב' השופטת ש.דותן), שניתנה במסגרת ערעור על דחיית הבקשה להארכת המועד (ע"א 3483/02), הוחלט לקבל הערעור ולהאריך המועד להגשת בקשת רשות הערעור. יצויין כי החייב טוען במסגרת בקשת רשות הערעור כי המניות נמכרו בסכום של 103,000 ש"ח, ומדובר בסכום פעוט שאינו משקף את ערכן האמיתי, ובהחלטת בית המשפט המחוזי נאמר כי "אם אכן יש ממש בטענותיו...משמעות ההחלטה עליה הוא מבקש לערער, היא נישולו מעסקו ללא תמורה ממשית".  עוד יצויין כי בהחלטה מיום 20.11.2006 הורה בית המשפט כי החייב יפקיד ערבון בסך של 8000 ש"ח, תוך 30 ימים. החייב לא הבהיר אם הפקיד הערבון הנדרש.

ההליך השני עניינו תביעה שהועמדה על סך של 3 מיליון ש"ח  - לאחר שתחילה עמדה על סך של 14 מיליון ש"ח - שהוגשה נגד קשרי תעופה  וישראם, בגין נזקים שהמשיבות גרמו לחייב על פי הנטען בתביעה,  עקב אי עמידתן בתנאי הסכם מכירת תור אילת,  לפיהם יגרמו לשחרור בטחונות אישיים של החייב ושותף נוסף בחברה, שניתנו בעבר לצורך קבלת אשראי לחברה. עוד נטען בתביעה כי לחייב נגרמו נזקים נוספים עקב ניהול כושל של חברת תור אילת על ידי המשיבות. יצויין כי בעניין שחרור הבטוחות התקיימו הליכים בבית משפט השלום והמחוזי בתל אביב, בבקשת החייב למתן צו הצהרתי שיורה על שחרור הבטוחות, ובית המשפט המחוזי (בע"א 3364/98) קיבל את ערעורו של החייב על דחיית מתן הסעד על ידי בית משפט השלום, וקבע כי על המשיבות לקיים חיוביהן ולגרום לשחרור הבטוחות, וכי התנהגותן "לא ענתה על דרישות תום הלב" בדרך מילוי ההסכם עם החייב (ע' 14).  

לא למותר לציין בנוסף, כי כב' השופט אזר, שנתן תוקף להסכמת הצדדים להקטנת סכום התביעה כמפורט לעיל, בהחלטה מיום 1.10.2002,  קבע כי "הגעתי למסקנה כי מר בן צבי (החייב) נקלע שלא בטובתו, לקשיים כלכליים ולפיכך יש להקל עליו כדי לאפשר את מימוש זכותו החוקתית להגיש תביעה לבית המשפט. זכות הגישה לבית המשפט היא הזכות החשובה מכל, שכן בלעדיה אין משפט..."

עוד יצויין כי בהחלטה נוספת מיום 23.1.2006 (בש"א 9602/04), שניתנה על ידי כב' השופט ברוך שמואל, נמחקה תביעת החייב נגד מנהלי המשיבות, "בהיעדר עילה של ממש", והושתו הוצאות בסך של 50,000 ש"ח בצרוף מע"מ, הצמדה וריבית.  

לבסוף יצויין כי חברת ישראם  הגישה מטעמה תביעה נגד החייב בסכום של כ- 3,371,000 ש"ח בגין מצג לא אמיתי בתהליך מכירת תור אילת, והפרת הסכם לגבי זכות השימוש של המשיבה בספינת טיול בבעלות החברה, הנמצאת בשליטת החייב (א 2505/01). 

4.         החייב טוען כי יממן ההוצאות הקשורות בניהול הליכים אלה, וכי ייצוגו בשני ההליכים, ייעשה על ידי עו"ד הוס, שיגבה שכר הטירחה בהליכים אלה, רק עם סיומם, בהתאם להצלחה.

5.         המשיבות 1,4 מתנגדות לבקשה ועיקר טעמיהן בכך שתיגרם הכבדה על קופת פשיטת הרגל עקב ההוצאות המשפטיות הנלוות להליכים, הסיכויים הקלושים לטענתן, להצלחת שני ההליכים המתבקשים, חוסר תום ליבו של החייב הנהנה מחסות הליכי פשיטת הרגל, אינו מעביר תשלומיו לקופת הכינוס, ומתגורר ב"וילה מפוארת". לחלופין טוענות המשיבות כי יש לחייב את החייב בתשלום מלוא פיגוריו לקופת הכינוס, והפקדת ערובה להוצאות המשיבות.

6.         ב"כ הכונ"ר מתנגד לאישור הבקשה בטרם יצביע החייב על מהות ההוצאות הנדרשות לניהול ההליכים, מקורות המימון, ומנגנון שכר הטירחה.

7.         אין בעובדת הימצאו של החייב בהליכי פשיטת רגל, כדי לנעול בפניו שעריו של בית המשפט, מפני בירור סכסוכים כספיים, שלטענת החייב יש בהם כדי לשנות מקצה אל קצה את מצבת החובות שלו כנגד אותם נושים המבקשים להיפרע מנכסיו בהליכי פשיטת הרגל. אין גם הכרח כי ההליכים יתקיימו דווקא בבית משפט של פשיטת רגל ( ראו בעניין זה ע"א  6581/05ה.א.ל ערד 2000 נ. הכונ"ר, לא פורסם; רע"א 3131/00 גד שילר, עו"ד נ.רפאל מנס, לא פורסם).

איני סבור כדעת המשיבות, כי ניתן לקבוע, אפריורי, כי אפסו סיכויי הצלחתו של המערער בשני ההליכים. בהליך הראשון הוארך המועד להגשת הבקשה, לאחר שבית המשפט נתן דעתו למהות הבקשה,  וסבר כי יש להעניק לחייב יומו בבית המשפט, וכך גם עולה מהתייחסות בית המשפט בהחלטה מיום  23.2.2004. ההליך השני מתבסס על  קבלת ערעור החייב לעניין הפרת התנאים בהסכם לעניין שחרור הבטוחות, והחייב טוען טענות מטענות שונות, שיש צורך להוכיחן, בדבר הנזקים הכספיים המצטברים שנגרמו לו עקב התנהגות ישראם וקשרי תעופה.  מובן כי אין באמור כדי להעיד על סיכויי ההצלחה באותם הליכים, ואולם מנגד, אין לסתום עליהם את הגולל.

עם זאת, מקבל אני את הטענה כי אין להשית על קופת הכינוס את הוצאות ההליכים המשפטים וגם החייב אינו מבקש זאת. אלא שהחייב הפונה לערכאות השונות לצורך קבלת סעדיו השונים, מתעלם, בד בבד, מצווי בית המשפט, המטילים עליו חיובים בקשר למעמדו כפושט רגל. אין להסכין עם מצב דברים, שבו מוצא הנאשם לעצמו מימון להוצאות המשפטיות, ובכללם תשלומי אגרות והפקדת ערבון, ובה בעת אינו מפקיד מאומה בקופת הכינוס. החייב אינו טורח להבהיר מהם מקורות המימון שלו, וכיצד הוא סבור כי יוכל לעמוד בהוצאות המשפט, אם תביעותיו יידחו בסופו של דבר, באופן העלול להביא להגדלת מסת החובות. החייב מנהל אורח חיים ברמה גבוהה יחסית. כל אלה מהווים התנהגות שלא בתום לב, שבמהותה התעלמות מוחלטת מנושיו, לאחר שהוכרז כפושט רגל, גם אם לא הוא שיזם הליכים אלה.