החלטה בתיק בשא 13489/06

1.         המבקשת הועסקה בזמנו אצל המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") כביוכימאית במעבדה לאנטומיה. בתביעת נזיקין שנדונה בת"א 1077/87 בבית המשפט המחוזי בחיפה, תבעה המבקשת מהמשיב לפצותה בגין נזקי מחלת הפרקינסון בה לקתה, תוך שנטען שהמחלה נגרמה לה בשל חשיפה לחומרים רעילים.

            ביום 20.5.98 ניתן פסק דין לפיו חוייב המשיב לפצות את המבקשת בסכום כולל של 7,916,535 ש"ח.

            באותה עת גם היתה תלויה ועומדת בבית הדין לעבודה תביעה מקבילה שהמבקשת הגישה נגד המוסד לביטוח לאומי להכיר בה כנפגעת בעבודה לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995.

            פסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן לפני סיום ההתדיינות המקבילה, כלל הוראה לעיכוב סכום של 1,200,000 ש"ח למשך שנה  וזאת למקרה שתביעת המבקשת תתקבל.

            בהקשר זה נאמר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי:

"באי כח הצדדים לא טרחו בסיכומים לפרט או לשערך באיזה סכום תזכה התובעת  באם תתקבל תביעתה, אולם ברי כי לא אוכל להתעלם מטענה זו. על כן אני סבור כי יש להקפיא לתקופה של שנה סכום של 1,200,000 ש"ח. סכום זה יופקד בחשבון נאמנות נושא פירות אשר ינוהל באמצעות באי כח הצדדים. בתום תקופה זו תערך התחשבנות מתאימה..."(ההדגשה אינה במקור).

2.         הן המבקשת והן המשיב הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין בערעורים ניתן ע"י בית המשפט העליון ביום 4.7.99. ערעורו של המשיב התקבל בחלקו, באופן שהפיצוי שנפסק למבקשת הופחת בסכום של 2,045,000 ש"ח.

            אין חולק, שבמסגרת הערעורים לא הועלתה טענה נגד החלטת בית המשפט המחוזי להקפיא סכום כסף עד לבירור גורל תביעתה של המבקשת נגד המוסד לביטוח לאומי. משכך, בית המשפט העליון לא נדרש לענין זה בפסק דינו ואף קבע, שבכפוף להפחתת הפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי כל יתר הוראותיו ישארו על כנן.

3.         במהלך חודש אוגוסט 1999 שילמו המשיבים למבקשת את מלוא סכום הפיצויים כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון, בלא שעוכב כל סכום שהוא בגין התגמולים הצפויים מהמוסד לביטוח לאומי למקרה והתביעה נגדו היתה מתקבלת. לטענת המשיבים הדבר נעשה, ככל הנראה, בשל טעות בתום לב. עוד יש לציין, שחשבון הנאמנות עליו הורה בית המשפט המחוזי כלל לא נפתח.

4.         ביום 17.11.99 ניתן פסק הדין בתביעתה של המבקשת נגד המוסד לביטוח לאומי ולפיו,

הוכרה מחלת הפרקינסון ממנה סובלת המבקשת כמחלת מקצוע כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

פניות המשיבים אל ב"כ המבקשת להשבת הסכומים המגיעים לה מהמוסד לביטוח לאומי נענו בשלילה. למעשה, המשיבים כלל אינם יודעים פרטים לגבי נתוני הזכאות של המבקשת מהמוסד לביטוח לאומי. דרישתם לקבל פרטים בענין זה נתקלה בסרוב  מוחלט.

5.         במצב הדברים המתואר, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת למתן פסק דין הצהרתי לפיו המבקשת חייבת להחזיר להם את סכום הפיצויים שהיא קיבלה בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון וזאת עד לגובה שווין המהוון של כל הגמלאות שאותן היא קיבלה וצפויה להמשיך לקבל בעתיד מהמוסד לביטוח לאומי בעקבות ההכרה במחלתה כמחלת מקצוע. כן עותרים המשיבים למתן צו עשה המחייב את המבקשת למסור לה את פרוט הסכומים  ששולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי, לרבות את שיעורן של הגמלאות החודשיות המשולמות לה באופן שוטף בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

            תביעת המשיבים, כמובהר בכתב התביעה, מבוססת על הוראת סעיף 82 (א) לפקודת הנזיקין שעניינו, זכאות המעביד לנכות מסכום הפיצויים את השווי הכספי של כל הגמלאות שניתנו או שעתידות להנתן למבקשת מהמוסד לביטוח לאומי בגין הכרתה כנפגעת בעבודה.

6.         כעולה מכתב הגנתה, המבקשת כופרת בקיומה של זכות המשיבים להשבת הגמלאות. לטענתה, יש אף להורות על סילוק התביעה על הסף מבלי להדרש לה לגופו של ענין וזאת, בהעדר כל בסיס משפטי להגשתה.

            בקשתה זו, המונחת בפני, נסמכת על שלושה אדנים: מעשה בית דין, התיישנות והעדר עילה.

            לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובתשובת המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לקבל את טענות המבקשת. הטעמים לכך מפורטים להלן.

7.         מעשה בית דין:

            מעשה בין דין יכול לקום מכח השתק עילה או בשל השתק פלוגתא. מדובר בשתי סוגיות שונות ובענייננו דין כל אחת מהן להדחות.