החלטה בתיק בשא 13353/06

1.         בפניי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט "בשל הברחת כספי העיקול ע"י המשיבה חרף צו עיכוב ביצוע שאושר", וכן עקב כך שהמשיבה לא מילאה אחר החלטתי להמציא את הפרטים המלאים של המגרש שנרכש בכספי העיקול הנ"ל.

2.         העובדות פורטו בהרחבה הן בהחלטתי בבש"א 133553/06 והן בפסק הדין של כב' סגן הנשיא גינת בע"א 3672/06 ו-3869/06 שהוגשו על החלטתי, שביטל את העיקול על מחצית הסכום שבחשבון הבנק המשותף למשיבה ולבעלה וכן על החלטתי בבקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (להלן: פסה"ד בערעור).

3.         בפסה"ד בערעור, מיום 28.1.07, השיב כב' סגן הנשיא גינת את העיקול על החשבון במלואו על כנו וקבע כי "המשיבה 1 פעלה ביודעין בניגוד להחלטות של בית המשפט במשיכת הכספים. אני מקבל איפוא, את הערעור 3672/06 (הדן בהחלטתי בעניין בזיון בית משפט), מבטל את החלטת כב' הרשמת מיום 7.11.06 ומחזיר את הדיון בהקשר זה אליה לצורך קביעת המסקנות המתבקשות בעניין זה".

  4.       המבקשים עותרים לחייב את המשיבה להחזיר את הסך 160,000 ש"ח שהוצא ביום 26.9.06 (על הסכום והמועד אין מחלוקת) ולחייבה בקנס בסך 18,000 ש"ח לכל יום, מאז ה-26.9.06 ועד הפקדת הסכום בחשבון המעוקל בבנק לאומי לישראל בע"מ.

            לטענתם, בכספים שהוצאו השתמשו המשיבה ובעלה לרכישת מגרש בסופיה בולגריה. לטענתם, המשיבה לא המציאה ראשית ראיה "ע"מ שנוכל להעריך את הרווחים שנעשו באמצעות כספים שהיו צריכים להיות בעיקול". לפיכך טען בא כוח המבקשים, "נטל הראיה הוא על המשיבה ומשלא הרימה אותו, אני מבקש 18,000 ש"ח שזו הערכתי של ההשבחה".

5.         ב"כ המשיבה טען כי המשיבה הגישה בר"ע לביהמ"ש העליון על פסה"ד בערעור וכי "אילו הכסף לא היה נמשך מהבנק לכל היותר היה נושא פירות בנקאיים וברור שבמועד המשיכה ועד 28.1.07 יכולה הייתה מרשתי להאמין בצדק, כי עמדה בקיומו של צו משפטי". המשיבה שילמה הוצאות משמעותיות שנקבעו בפסה"ד בערעור, שהיה בהן משום ענישה על התנהלותה, כפי שנכתב בפסה"ד בערעור. ב"כ המשיבה טען כי קיים קושי לגייס את הסכום וביקש ארכה של 30 עד 40 ימים לצורך כך.

6.         ב"כ המבקשים השיב כי בעלה של המשיבה טען בתצהירו כי הוא איש עסקים אמיד ובעל יכולות פיננסיות, לכן אין בסיס לטענה בדבר קושי בגיוס כספים. איש לא פנה למבקשים בבקשת ארכה ולא ניתן לבקשה במועד הדיון לפי פקודת בזיון בית משפט.

דיון ומסקנות

7.         הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הינו הליך מעין פלילי, במסגרתו ביהמ"ש מוסמך "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

8.         העובדה שהוגשה בר"ע על פסה"ד בערעור, לפיו אסור היה למבקשת למשוך את הכספים מהחשבון המעוקל וכי במועד המשיכה, הפרה ביודעין את הצו שעיכב משיכת כספים אלו, אין בה כדי לעכב ביצוע צו של ביהמ"ש, משלא ניתן צו עיכוב כזה. כלל הוא כי לצו ביהמ"ש, כל עוד הוא בתוקף, יש לציית. זאת, אף אם הוגש ערעור עליו ואף אם בדיעבד יתבטל.

9.         כלל הוא כי צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, איננו בבחינת ענישה על הפרת צו שיפוטי וכי איננו כולל פיצוי בגין נזק שנגרם עקב הפרת הצו או שלילת רווחים שנגרמו עקב הפרת הצו, אלא הוא צופה פני עתיד, ומטרתו לכוף על המפר לציית לצווי ביהמ"ש באמצעות קנס או מאסר.

טענות המבקשים לעניין הרווחים שהופקו מהפרת הצו אינן רלבנטיות וזה לא המדד לקביעת הקנס. הקנס, משולם לטובת אוצר המדינה, ולא לטובת הצד שהצו שניתן לטובתו הופר.

גם בכך יש להמחיש את קביעתי דלעיל, כי הרווחים שהפיקו, אם בכלל החייבת ובעלה מהפרת הצו, אינם רלבנטיים לקנס המבוקש בבקשה זו.

            "פניו של הצו הניתן במסגרת הסמכויות המוקנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6 הן לעתיד והוא בא לקבוע סנקציה אשר האיום העולה ממנה יהיה בו כדי להניא את הצד המפר מהמשך פועלו הפסול. תכליתו של הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר" (ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4) 557, עמ' 559-560; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נגד יעקב אשכנזי, פ"ד נד(1) 230).

            יחד עם זאת, נקבע כי מקום שצד הפר צו בעבר, ניתן לחייבו, אם ניתן הדבר, להשיב את המצב לקדמותו, כפי שהיה טרם הפרת הצו.

עוד נקבע, כי: "מטרתו של הליך הביזיון איננה להעניש את הממרה על אירועי העבר, כי אם לדאוג לכך שהצו יקוים בעתיד ( ע"פ 423/88 ג' נלבנדיאן נ' מ' נלבנדיאן [6] ; ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן ^-צבי ואח' [7] ). לפיכך, אפילו נעשו האקטים המפרים נושא ההליך בתום ^-לב ומתוך אמונה כנה שמעשים אלה אינם ממרים את הצו, אין טעם שלא לכפות על הממרה את ביצועו של צו ^-המניעה בעתיד, לאחר שהובהר לו במסגרת אותו הליך כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם צו ^-המניעה"(ע"פ 2251/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ. שמעוני, פ"ד נא(1) 661,  668).

10.        אשר-על-כן, יש מקום להורות למשיבה להפקיד את מלוא הסכום שמשכה מהחשבון המעוקל בניגוד לצו העיכוב. ביהמ"ש בערעור קבע כי המשיבה פעלה ביודעין בניגוד לצו ביהמ"ש, אך כאמור, גם אם הפרה את הצו בתום לב, יש  מקום לחייבה לקיימו.

אין ספק, כי לפחות מאז ניתן פסה"ד בערעור, מיום 28.1.07, ידעה המשיבה בבירור כי עליה להשיב את מלוא הסכום שנטלה שלא כדין מהחשבון. המשיבה לא דאגה לעשות זאת עד היום. לפיכך, אין מקום לארכה שביקשה לצורך כך.

            להתנהגות זו, יש משמעות הן לעניין הסנקציה שתיקבע אם לא תציית לצו כפי שאורה להלן והן לעניין ההוצאות בגין הליך זה.