החלטה בתיק בשא 1325/04

1.         החלטה זו באה בעקבות החלטת בית המשפט העליון ברע"א 3888/04, בה נתקבל ערעורו של המבקש על החלטתה של כב' השופטת דר' נ. אפל-דנון. בטרם נפנה לגוף העניין נציין תחילה, בתמצית, את הרקע הצריך לנו, כפי שנפרס בהחלטת בית המשפט העליון.

2.         המבקש והמשיבים 4-1 (להלן - 'המשיבים', והרי הם אחיו של המבקש) נתונים בסכסוך רב שנים. בשנת 1993 הגיש המבקש בקשה לפרק את המשיבה 5 ('החברה') שבבעלותם של האחים, והוסיף על כך עתירה ליתן סעד למניעת קיפוח זכויותיו בחברה.

3.         ביום 1.4.1993 באו חמשת האחים לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שביסודו - רכישת חלקו של המבקש בחברה בידי אחיו-המשיבים. לשם כך נקבע מנגנון כלשהו של שומת הנכסים המשותפים, הכולל קביעה כלשהי ביחס למומחים שיעסקו בשומה. בסעיף 4 להסכם נאמר:

'המומחים יקבעו את השווי על ידי בדיקת ספרי החברה וכל מסמך או חומר שימצאו לנחוץ לצורך כך, והצדדים יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו, כאמור, לאחר שישמעו את כל טענות הצדדים והסבריהם לכל דבר ועניין שיתעורר במהלך קביעת השווי וזיהוי הנכסים של החברה לרבות טענות שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם, וטענות של המשיבים כי נכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים של למלכיאל, שהטענות הנ"ל מוכחשות על ידי שני הצדדים'.

4.         משהמומחה מטעם המבקש לא קיבל לידיו את המסמכים שביקש מהמשיבים - שב המבקש ופנה לבית המשפט בבקשה לפרק את החברה, ובעלי הדין שבו והגיעו לידי הסכם פשרה, לפיו יקיימו אחר התחייבויותיהם שלפי ההסכם הקודם, וגם הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין.

5.         המבקש שב ופנה לבית המשפט בשנת 2000, בטענה כי אחיו לא קיימו אחר פסקי הדין הנ"ל ולא מסרו לו מסמכים כפי שביקש. הוא ביקש, כי בית המשפט ימנה מומחה מכריע, לו יתנו המשיבים את כל החומר שיבקש, ובית המשפט אמנם נענה לבקשתו ומינה את כב' השופט בדימוס ש' ברנר כמומחה מכריע. אלא שביום 2.7.2002 שב המבקש לבית המשפט, והפעם בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ('פקודת הבזיון') ובה טען, כי המשיבים אינם מקיימים אחר סעיף 4 להסכם שקיבל תוקף בשני פסקי דין, משהם ממאנים להמציא את המסמכים שהתחייבו בהמצאתם.

6.         בית המשפט הורה למומחים (שנזכרו בהסכמי הפשרה הנ"ל) להיפגש ולקבוע מהם המסמכים שיש להעמיד לרשותם (החלטה מיום 1.10.2002). אלא שהמומחים לא נפגשו וממילא לא הגיעו לידי הסכמה בדבר המסמכים הצריכים לעבודתם המשותפת. משכך אירע - שב המבקש וביקש את בית המשפט לכוף על המשיבים לקיים אחר פסקי הדין, והכל - לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון. כב' השופטת דר' אפל-דנון מצאה, כי אף שהמשיבים אינם מקיימים אחר שהתחייבו לו - המטרייה ההולמת יותר את העניין היא זו הקבועה בתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולא פקודת הבזיון, ולכן דחתה את הבקשה לכוף על המשיבים את המצאת המסמכים לפי פקודת הבזיון.

7.        על החלטה זו של כב' השופטת אפל-דנון בא ערעורו של המבקש לבית המשפט העליון, שביום 14.12.2004 קיבל את הערעור (רע"א 3888/04), מצא כי בנסיבות העניין ראוי לכוף על המשיבים את קיום פסקי הדין לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון, והורה -

'להחזיר את הדיון לבית משפט זה על מנת שיקבע את דרכי האכיפה המיידית נגד המשיבים על-פי פקודת הביזיון, לאחר שישמע את טענות הצדדים לעניין דרכי האכיפה, ולעניין זה בלבד. הדיון בעניין יקבע לא יאוחר מחודש ימים ממועד שימוע פסק-דין זה'.

8.         החלטת בית המשפט העליון לא הגיעה לבית משפט זה אלא בחלוף שבועיים ימים. דיון כאמור בהחלטת בית המשפט העליון נקבע, איפוא, לאלתר, והפעם בפניי, על שום שבין לבין פרשה כב' השופטת אפל-דנון לגמלאות.

9.         בפתח הדיון שקיימתי, כמצוות בית המשפט העליון, הצהיר ב"כ המשיבים, כי מרשיו ימציאו כל חומר שיש ברשות, 'ללא יוצא מן הכלל', וחלק מן החומר כבר אותר ואף הובא בידי המשיבים לבית המשפט (לאותו דיון שנתקיים בפניי). הוא מסר עוד, כי העובדה שאנו מדברים על מסמכים בני שנים רבות (משנת 1988 ואילך) מקשה על איתור המסמכים, משמע הם זקוקים לשהות הולמת לשם איתורם. הוא הוסיף עוד וציין, כי חלק מן החומר איננו קיים עוד בידי המשיבים, מטעמים שונים הנעוצים בחלוף הזמן, כגון משום שדרך שגרה מבערים מסמכים בחברות הרלוונטיות. הוא ביקש, כי יתקיים דיון בשאלה אם המסמכים אמנם קיימים בידי המשיבים, ואם יש בידם להשיגם ולהעבירם לעיון המבקש. לטעמו - מעולם לא נתקיים דיון בשאלות אלה, משמע שאלת מיהותם ושאלת קיומם של המסמכים הללו (בידי המשיבים, או בכלל), מכיוון שהשופטת אפל-דנון קבעה, כי המשיבים מנועים מלטעון טענה בעניין זה. מכל מקום, סיכומה של סוגיה, הוא הצהיר על נכונות מלאה של המשיבים להמציא כל מסמך שיש בידיהם או שבמאמץ רב שהם נכונים לעשות יעלה בידיהם להשיגו. הוא ביקש שהות של 45 ימים על מנת לאפשר למשיבים להשיג את המסמכים.

            עוד הוסיפו המשיבים וטענו, מפי בא כוחם, כי השתת מאסר או קנס עליהם לא עשויה להועיל, על מנת לכפות עליהם להמציא מסמכים שאין בידיהם. לטעמם יש לברר, ראש לכל, מהם המסמכים המצויים בידיהם או שיש בכוחם להשיגם, ורק לאחר מכן, משלא ימציאו את המסמכים שייקבע כי עליהם להמציא, ואלה לא יומצאו - כי אז יושתו עליהם דרכי האכיפה שבפקודת הבזיון.

10.        ב"כ המבקש התנגד בתוקף לדרך המוצעת מפי ב"כ המשיבים, על שום שהדיון בפניי נצטמצם, לפי החלטת בית המשפט העליון, לשאלה אחת בלבד, והיא קביעתן של דרכי האכיפה לפי פקודת הבזיון, ודומה כי הדין אמנם עמו. בין אם דברי ב"כ המשיבים הם דברי טעם ובין אם לאו, אין לי עוד ליתן את הדעת על כך, משבית המשפט העליון נתן עליהם את דעתו באופן המפורש ביותר. נביא, על מנת לסבר את האוזן, מקצת משנפסק בהחלטת בית המשפט העליון לאמור:

'שבתי ובחנתי את נסיבות העניין שבפנינו על רקע הכללים שגובשו ובדקתי האם ניתן לאכוף את ביצוע פסק-הדין השני כפי שהתבקש בית המשפט לעשות.

השאלה שהתלבטתי בה לא מעט בערעור זה היא השאלה האם פסק-הדין המאשר את ההסכם ניתן לאכיפה בהליכים לפי פקודת הבזיון, ובמיוחד האם צו בית המשפט ברור ובהיר די הצורך, באופן שכל אדם יכול להבין מלשונו, ובענייננו במיוחד מלשון סעיף 4 לפסק הדין, מה עליו לעשות או מה אסור עליו לעשות?

בסופו של יום השתכנעתי כי בית המשפט המחוזי שנדרש לנושא מספר פעמים בשל הבקשות שהוגשו במהלך ברור הבקשה להפעלת מנגנון הביזיון, הבהיר בהחלטתו באופן חד משמעי מה מחייב הסדר הפשרה ומה משמעו של סעיף 4 להסדר. צווי בית המשפט והחלטותיו ברורים הם וראוי היה לקיימם מזה זמן רב. זאת ועוד, על פי החלטת בית המשפט המחוזי נראה שהמערער עשה כל שלאל ידו על מנת לקיים את ההסכם, בעוד המשיבים נהגו שלא בתום לב וניסו בכל דרך להתחמק מקיום הסדר הפשרה וצווי בית המשפט.

למען הסר ספק, והדבר חשוב לענייננו, קובעת השופטת בהחלטתה כי הבקשה לגילוי המסמכים מתייחסת לאותם מסמכים חסרים של החברה, אותם ציין רואה החשבון של המערער בדו"ח שהכין, בהתייחס למסמכים של התאגידים האחרים אותם אין המשיבים מגלים. הבהרותיה של השופטת באשר לדרישות הסדר הפשרה לפיו על המשיבים להעביר את כל המסמכים שדרש רואה החשבון, כמו גם ההבהרות לפיו, עונות באופן מספק על הדרישה שהצו יהיה ברור וחד משמעי ולכן אין המשיבים יכולים להישמע בטענה שמאחר ומדובר בהסדר פשרה שיש לגביו מחלוקת, לא ניתן לקיימו.'

            בית המשפט העליון נתן, איפוא, דעתו לטענות, שעתה משמיע לנו ב"כ המשיבים, טענות שכבר הוכרעו. כל שנותר לעשותו עתה - לקבוע את דרכי האכיפה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון, 'ולעניין זה בלבד' (שם). אשר לאופן בחירת הסנקציה הראויה קבע בית המשפט העליון:

'כן אני ערה לכך שהסנקציה לפי פקודת הבזיון חריפה היא ועשויה להפוך דה פקטו לסנקציה עונשית במהותה ולכן יש לבחון בזהירות המתחייבת את הסנקציה הנבחרת בשים לב למכלול הנסיבות. בסופו של יום, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית...'