החלטה בתיק בשא 13004/05

1.         בקשה לחייב את התובעת/ המשיבה בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות המבקשים, עפ"י סעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

המשיבה הגישה נגד המבקשים ונגד המשיבה הפורמאלית, תביעה ע"ס 6,000,000 ש"ח, לצרכי אגרה. בתביעה גופא מפורטים נזקים העולים כדי כ- 9 מיליון ש"ח.

2.         המבקשים טוענים כי תביעת המשיבה נגדם ונגד המשיבה הפורמאלית מופרכת מיסודה.  כמו כן המשיבה/התובעת הנה חברה בפירוק, כפי שעולה מבקשתה לפטור מתשלום האגרה (שנדחתה) מצבה הכלכלי רעוע. לפיכך ללא הפקדת ערובה, לא יהיה למבקשים ממי להפרע אם יזכו בדין.

3.         המשיבה טוענת כי  שאלת הוצאות המבקשים כבר הוכרעה בהחלטת כב' הנשיאה גילאור, אשר אישרה לכונס הנכסים הגשת התביעה הנדונה וקבעה כי 40,000 ש"ח יוקצו בקופת הכינוס להבטחת הוצאות הנתבעים. הגשת התביעה הנה גם באישורו של כונס הנכסים הרשמי. לטעמם אין לביהמ"ש זה סמכות להורות באשר לכספי הכינוס ולחילופין אל לו ליתן החלטה סותרת.

            עוד טוענת המשיבה כי טענות המבקשים לגבי סיכויי התובענה לא גובו בתצהיר.

דיון ומסקנות

4.         הבקשה הנה עפ"י סעיף 353 א שזה לשונו:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

5.         אין חולק כי מצבה הכלכלי של התובעת, שהינה חברה בפירוק קשה וכי אמצעיה מוגבלים.

            לפיכך, לכאורה אכן  יש מקום לחייב את  המשיבה בהפקדת ערובה כמבוקש.

כדבריו של כב' השופט ש. לוין (כתוארו דאז) ב- רע"א 544/89   אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת,   פ"ד מד(1), 647 ,עמ' 652-653 .

"דעתי היא שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות אלא אם כן קיימים בנסיבות הענין טעמים לסתור". 

            דברים אלו שנאמרו ביחס לסעיף 232 לחוק החברות, שהיה קיים בשעתו, יפים גם לענייננו.

6.         מאידך גיסא, יש לבחון  את מלוא הנסיבות לעניין סכום הערובה.

אמנם אכן, כטענת ב"כ המבקשים, הקביעה בתיק הכינוס באשר לסכום הוצאות אותן יש להבטיח, איננה מחייבת את המבקשים בבקשה דנן, כיוון שלא היו צד לה; כפי שאף ביהמ"ש שידון בתובענה איננו כפוף לקביעה זו. בימ"ש זה בהחלטה בבקשה דנן איננו כפוף להחלטה שניתנה במסגרת הליכי הכינוס.

אולם, לא אוכל לקבל את הטענה  כי מדובר בתביעה מופרכת על פניה. לא הוגש תצהיר מטעם המבקשים. השאלה אם יש מקום להגשת התביעה דנן כבר נדונה ואושרה  ע"י ביהמ"ש הדן בכינוס. הקביעה לגבי כך שהתביעה איננה מופרכת, לא נסתרה בפניי ואיני סבורה כי ניתן לומר כך. 

עפ"י כתב התביעה, הנתבעים נהנו שלא כדין מכספי ונכסי החברה והם נתבעים להשיב סכומים אלו לחברה לטובת נושיה. העובדה כי עשו שימוש בנכסי / כספי החברה איננה מוכחשת.

7.         יפים לענייננו הדברים אשר נאמרו מפי כבוד השופטת רות אור בע"א (י-ם) 4207/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק), תק-מח 98 (2)3632 :

"אכן, הפסיקה מאבחנת בין אדם פרטי לבין חברה, וכלפי חברה קיימת נטייה חזקה יותר לבקש פסיקת ערובה להוצאות. עם זאת, דווקא כשמדובר בחברה בפירוק יש לשקול דרישת ערובה להוצאות בזהירות רבה, שכן בדרך כלל אין חברה נכנסת לפירוק אלא אם כן היא חבה כספים לנושים שונים, ודווקא מטעם זה ראוי שתתבע כספים מכל החייבים לה, על מנת לשלם חובותיה לנושיה. חסימת דרכה של חברה בפירוק מהגשת תביעות כנגד החייבים לה - בגלל חיובה להמציא ערובה להוצאות, עלולה להזיק לא רק לחברה עצמה שבפירוק, אלא גם, ואולי בעיקר - לנושיה, ועל כן ראוי שלא לחסום דרכה להגשת תביעות שאינן נראות בלתי סבירות על פניהן".

8.         לפיכך, לאחר שיקלול ואיזון זכויות הצדדים, הנני קובעת כדלקמן: