החלטה בתיק בשא 12915/07

בקשה לקבוע שלא מתקיימים תנאי חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות חקירה פלילית שהתנהלה נגדו עקב הגשת תלונה כוזבת, לטענתו. בסופו של דבר, תיק החקירה כנגד התובע נסגר על ידי הפרקליטות בשל העדר ראיות מספיקות, ועל פי הנטען, התובע לא ערר על עילת הסגירה (סעיף 26 לכתב ההגנה).

ביום 30/4/07 הגישו הנתבעים הודעה על קיומה של חסינות על פי סעיף 7א לפקודה, והתבקשה, לפיכך, דחיית התביעה כנגד הנתבעים מס' 2 ו-3. בהתאם לסעיף 7ב(ג) לפקודה, הגיש התובע את הבקשה הנוכחית, בה עתר לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות שבסעיף 7א לפקודה.

התובע מבקש לקיים דיון מקדמי "בסוגיית מהות הדיון בבקשה", קודם לדיון בבקשה עצמה, שבו ייקבע סדר שמיעת הראיות בבקשה. אין בכוונתי לערוך "משפט זוטא" בבקשה זו, שהינה מקדמית מטיבה, וניתן, במקרה זה, לדון בה על סמך טענותיו העובדתיות של התובע עצמו.

סעיף 7א(א) לפקודה קובע כי- "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" (סעיף זה נכלל במסגרת תיקון מס' 10 לפקודה).

לשיטת התובע, מעשיהם הנטענים של הנתבעים מס' 2 ו-3 חורגים ממסגרת תפקידם ומגדר ההרשאה החוקית שניתנה להם, והם מקימים את יסודותיהן של עבירות פליליות מובהקות, שבוצעו ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק. לכל אורך הבקשה, מפרט התובע באריכות את טענותיו העובדתיות כנגד הנתבעים מס' 2 ו-3, שרובן ככולן, מופנות כלפי האופן שבו בוצעה החקירה על ידי הנתבעים מס' 2 ו-3 ובכללן - הימנעות מבדיקה וחקירה של גורמים מסוימים, הפסקת החיפושים לפני מעצרו של התובע, הטעיית בית המשפט במסגרת הבקשה להארכת מעצר, מתן עדות שקר, מעצר שווא והעדר תיעוד לפעולות החקירה.

אינני מקל ראש בחומרתן של טענות אלה, וייתכן שבסופו של הליך הן יתאמתו ויתבררו כמוצדקות. בשלב המקדמי הנוכחי, אין מקום לנהל הליך שיהיה בבחינת "תחליף הוכחות" של התובענה כולה, לשם הכרעה מהותית בגרסת התובע, אלא הנקודה היחידה הרלוונטית היא, האם קיימת הצדקה להכיר בחסינות הנתבעים מס' 2 ו-3, או שמא יש להטיל עליהם אחריות אישית לנזקיו הנטענים של התובע, הנפרדת מאחריות המדינה - הנתבעת מס' 1.

הרציונל שניצב בבסיס סעיף 7א(א) ברור; אין מקום לכך שעובדי ציבור ישאו באחריות בנזיקין על מעשים שנעשו במסגרת מילוי תפקידם, וזאת על מנת למנוע הרתעת יתר ועיוות בשיקול הדעת שלהם. בהצעת החוק של תיקון מס' 10 הוחרגה החסינות ל"מעשה שנעשה בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות", ואילו לבסוף הורחבה מסגרת החריגה מחסינות, גם למקרים שבהם עובד הציבור לא פעל באופן זדוני, אלא פעל ביודעין מתוך מטרה לגרום נזק או מתוך אדישות לאפשרות זו.  טענותיו המפורטות של התובע כנגד הנתבעים מס' 2 ו-3, מפורטות ככל שתהיינה, אינן מעידות על כך שהם פעלו שלא במסגרת מילוי תפקידם או תוך מודעות או אדישות לאפשרות גרימתו של נזק לתובע.

בנוסף, משמעות הודעת הנתבעים בדבר קיומה של חסינות היא, שהגורמים המוסמכים במדינה בדקו ומצאו שעובד המדינה פעל תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, ומבחינת המדינה, לא מתקיים החריג לחסינות. מכאן נובע, שקבלת בקשה של תובע לקבוע שלא מתקיימים תנאי החסינות, תלויה בכך שנפל פגם משמעותי כלשהו בשיקול דעתה של המדינה, המוביל לכך שהודעתה חורגת מגדר מתחם הסבירות. בענייננו, לא התרשמתי שנפל פגם בשיקול דעתה של הנתבעת מס' 1 או שהודעתה אינה סבירה. הנתבעות טוענות בתגובתן, כי לאחר בדיקה ובחינה של הנסיבות הרלוונטיות לתביעה, נמצא שהנתבעים מס' 2 ו-3 פעלו תוך ביצוע תפקידם השלטוני ולא התכוונו לגרום נזק לתובע. כלומר, הנתבעת מס' 1 מעניקה לנתבעים מס' 2 ו-3 גיבוי לפעולותיהם, ונוטלת על עצמה את האחריות לנזקי התובע, ככל שיימצא כי הנתבעים פעלו כלפיו שלא כדין וגרמו לו לנזקים. 

אכן, ככל שיתברר כי הנתבעים מס' 2 ו-3 פעלו שלא כדין וגרמו נזק לתובע, תהיה לכך משמעות לעניין אחריותה של הנתבעת מס' 1, מעבידתם בתקופה הרלוונטית לתביעה, וככל שהתביעה תתקבל, לא אמורה להיות משמעות מעשית מזיקה לתובע לכך שנזקיו ייפרעו באמצעותה; ההיפך הוא הנכון.

הבקשה נדחית.  אין צו להוצאות.

התביעה כנגד הנתבעים מס' 2 ו-3 נדחית על הסף, על פי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ניתנה היום כ"ט בכסלו, תשס"ח (9 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: