החלטה בתיק בשא 12852/08

הנתבעת טוענת כי התביעה אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה, והיא מבקשת, אם כי לא באופן מפורש, לדחות את התביעה על הסף.

התובעת, המחזיקה בנכס מסויים ברמת אביב (ששימש כחניון), עתרה לחייב את הנתבעת בתשלום סכומי ארנונה, שלטענתה, שולמו ביתר, ולחלופין, להצהיר כי חיובה הוא בלתי חוקי, בהיותו לוקה באפליה פסולה ובחוסר סבירות קיצוני.

התביעה נסבה על שורה של טענות הנוגעות לאי חוקיות החיוב-

(א)    התובעת טענה, כי הנתבעת עתרה בפני שר הפנים ושר האוצר להעלאת תעריף הארנונה תוך הסתרת עובדות מהותיות הנוגעות לשינוי סיווג הנכס (לצרכי מס) שלא כדין (הבקשה והאישור צורפו כנספחים ט' ו-י' לכתב התביעה).

(ב)     לטענת התובעת, סכומי הארנונה נגבו ממנה בניגוד לחוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, שהגביל את עצמאותן של הרשויות המקומיות בהעלאת שיעורי הארנונה.  לפיכך, טוענת התובעת, כי הארנונה נגבתה תוך חריגה מסמכות.

(ג)      לטענת התובעת, הנתבעת הטילה מגבלות תכנוניות על הנכס שבבעלות התובעת, והגבילה את היקף פעילותו הכלכלית ורווחיותו של החניון, ולכן נשמט הבסיס לחיובה בגין שטחים אלה, או לכל הפחות, נשמט הבסיס לחיוב התובעת לפי סיווג חניונים ומגרשי חנייה בתשלום. 

(ד)     לטענת התובעת, חיובה בארנונה מפלה אותה לרעה ביחס לחברה עירונית המחוייבת לפי תעריפים נמוכים מהתעריף הרגיל.

(ה)    התובעת טענה כי חיובה בסכומי הארנונה שנגבו ממנה, הוא בלתי חוקי בהיותו לוקה בחוסר סבירות קיצונית, בהתחשב במגבלות התכנוניות שהוטלו על השימוש בחניון וכן היא מנוגדת לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה מיום 21/12/00, שניתנה במסגרת הליך אחר.

הנתבעת טוענת, כי התובעת מנסה לתקוף את האישור החריג שניתן על ידי שר הפנים ושר האוצר, ולכן הסמכות העניינית בהקשר זה מוקנית לבג"צ.

איני שותף לעמדת הנתבעת.  התביעה לא נועדה לתקוף את האישור ולהביא לביטולו, אלא להוביל לביטול חיוב היתר של הארנונה, הנובע, באופן חלקי, מאופן הצגת הדברים בבקשה לאישור חריג.  לפיכך, לדעתי, מדובר בתקיפה עקיפה של האישור. 

בבר"ע (י-ם) 2207/06 קריבוס נ' עיריית בית שמש (9/10/07), נדונה ונדחתה טענת חוסר סמכות עניינית בהקשר מעין זה-  "זאת, משום שכאשר מוגשת תובענה כספית כנגד רשות, נקבעת סמכות הדיון על פי סכום התובענה, ובית המשפט אליו מוגשת התובענה מוסמך לדון, על דרך של תקיפה עקיפה, בכל שאלה שמתעוררת במסגרתה, בכלל זה גם שאלה הנוגעת להחלטות הרשות והפעלת שיקול דעתה (ראה: רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל-אגף המכס, מד(3), 812, 815; רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חגג אמריקה ישראל בע"מ, לא פורסם, 12.7.05)".

מכאן, כי לבית משפט זה מוקנית סמכות עניינית לדון בטענות התובעת היוצאות כנגד חיוב הארנונה מכח אישור שר הפנים ושר האוצר.

הנתבעת טוענת, כי על פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, מוקנית למנהל הארנונה ולועדת הערר לענייני ארנונה, (כערכאת ערעור על החלטות מנהל הארנונה), סמכות ייחודית לדון בהשגות על חיובים בארנונה.

סעיף 3 קובע-

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)    הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)    נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; 

(3)    הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4)    היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג-שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב)אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).