החלטה בתיק בשא 12700/07

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר.

מספר עובדות אינן במחלוקת:

המבקש לא חתם על האזהרה, וזו הוקלדה בלשכת ההוצל"פ כ"מסירה מלאה" מיום 2/5/07 על בסיס הערת השליח "סרב לקבל הושאר במקום הנראה לעין".

המבקש ידע אודות קיום התיק, מספרו, סוגו, סכומו והרכבו, שמות הצדדים וזהות ב"כ הזוכה ביום 24/5/07. (מב/1, תדפיס דף חשבון לתיק 5-07-12137-02, שהוגש ע"י המבקש עצמו בחקירתו).

המבקש קיבל ביום 28/5/07 בפקס מב"כ המשיבה את צילומי השיקים.

מצבו הכלכלי של המבקש אינו טוב ומתנהלים נגדו תיקים בלשכת ההוצל"פ.

ההתנגדות והבקשה להארכת מועד הוגשו ביום 29/7/07, כלומר בחודשיים איחור.

טענות המבקש

המבקש מכחיש את האמור באישור המסירה של האזהרה, טוען כי מעולם לא היה מצב כזה שסירב לחתום על אזהרה, וטוען כי עד היום לא קיבל את האזהרה כדין או בכלל, וכי אין לנקוט נגדו פעולות טרם מסירת אזהרה.

עוד טוען המבקש כי אינו גר בכפר ג'דידה, וכי ישנם עוד אנשים בכפר בשם הזהה לשמו, וכי ב"כ המשיבה יודע את מען משרדו.

המבקש הוסיף וטען כי לא היו בידו כל הפרטים לצורך התגוננות, וכי היה עומס במשרדו.

טענות המשיב

המשיב ממשיך ומסתמך על אישור המסירה ודוחה את טענות המבקש בעניין כתובתו, שלא נטענו בתצהיר.

המשיב טוען כי המבקש ידע על ההליכים אל נכון, לרבות מלוא פרטיהם לצורך התגוננות, לכל המאוחר ביום 28/5/07, וכי המבקש הסתיר עובדה זו בבקשה.

המשיבה טוענת כי אין בפי המבקש טעם מיוחד להארכת מועד שבחיקוק, וכי הטענות בעניין עומס במשרד, גם לא הועלו קודם לכן, וגם אינן מהוות טעם מיוחד לאיחור בן חודשיים ימים.

המצב המשפטי

לאחר שהמבקש נחקר בפניי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בנספחי הבקשה והתגובה, אני מוצאת כי מדובר במקרה בו יש להחיל את ההלכה לפיה עדיפה הידיעה על ההמצאה. כלל זה כבר אינו חדש. הזרע נזרע עוד ב ע"א 203/84 יעיש נ' אהרן, פ"ד מ(1) 328, שם נקבע, באמרת אגב: "כשלעצמי הייתי מוכן לקבוע כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות. כך, למשל, במקרה שלפנינו לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית המשפט, שהודעה כאמור הגיעה אליו מספר שבועות... לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודעה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראייה של המשיב, אף בהעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל". לאחר מכן הוכרה גישה זו ונקבע למשל ב ע"א 27/99 מרקוביץ' נ' פילו, תקדין-עליון 99(3) 15: "כי דרכי ההמצאה הקבועות נועדו להשיג תכלית מסויימת והיא ידיעתו של בעל הדין על מתן החלטה בעניינו. לכן אם תכלית זו מושגת בדרך אחרת מלבד באמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך".

במהלך השנים נקבעו גם התנאים לויתור על מסירה עפ"י התקנות והעדפת מועד הידיעה, כגון ב רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440: "החובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי בי-דין לבעלי הדין נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם... שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע. כלל זה נועד להגן על זכויותיו הדיוניות של בעל הדין, והוא נשמר בהקפדה. יחד עם זאת אם חרף העדר המצאה כדין כאמור, הגיע כתב בי-הדין בפועל לידי בעל הדין וניתנו בידיו כל האמצעים לפעול על פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה, ובמסגרת החובה הכלללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב, חובה על בעל הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב בי-הדין בידיו לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב".

זאת ועוד, בעצם הגשת הבקשה להארכת מועד, מאשר מגיש הבקשה כי הוא יודע על ההליכים ומוותר על הטענה לפגם בהם, כפי שנקבע ב ע"א 580/71 בולדו נ' ג'באלי, פ"ד כו(1) 763: "הבקשה להאריך את המועד היא כשלעצמה, יש בה משום השלמה עם הפגם וויתוטר על הטענה שהיה פגם בהמצאה".

דיון

בענייננו המדובר במקרה מובהק של ודאות בכך שלמבקש היתה ידיעה על ההליך, באופן שאיפשר לו להתגונן, זמן רב לפני שהגיש את הבקשה. המבקש גם לא פעל בתום לב בהליך, והדברים עולים בבירור מחקירתו.

ראשית, המבקש בתצהירו שהוגש ביום 29/7/07 לא הזכיר במאום את העובדה שנודע לו על ההליך ביום 24/5/07 אלא הצהיר: "הנני להצהיר כי לעולם לא נמסרה לידי האזהרה כדין, ולעולם לא נתבקשתי לחתום על האזהרה הנ"ל וידעתי על תולדות התיק הנ"ל לאחר פתיחתו בזמן רב ובעת נקיטת הליכים נגדי והוצאת פקודת מאסר כנגדי" ( סעיף 18 ל תצהיר). בבקשה, ולא בתצהיר, מציין המבקש כי פקודת המאסר הוצאה ביום 2/7/07, דבר זה עולה בקנה אחד עם האמור בתיק ההוצל"פ. ב"כ המשיבה נדרש להגיש תגובה לבקשה ואז צירף את המסמכים שהעידו כי המבקש ידע על ההליך כבר ביום 28/5/07. כעת לא יכול היה המבקש להמשיך ולהכחיש את ידיעתו המפורשת ואמר בחקירתו הנגדית "לא אמרתי שלא ידעתי על התיק אלא ידעתי על התיק בדרך המקרה ב-28/5/07 וציינתי את זה", ( פרוטוקול, עמ' 2 שורה 2). לא קשה לעיין בתצהיר ולראות שהמבקש לא ציין את זה, אלא כאמור ציין מועד אחר לגמרי. אך בכך לא הסתיים נסיונו של המבקש לתעתע בבית המשפט. המבקש טען בסיכומיו טענה חדשה לפיה "[ו]בתקופה זו הייתי גר במקום אחר שאני לא רוצה לחשוף אותו ולא בכפר ג'דיידה" ( שם, עמ' 3, שורות 12-13). ראשית, יש לתמוה מה המסתורין שיש למען האמיתי של המבקש, ושנית, חבל שהמבקש לא הקפיד בעריכת תצהירו הראשון, שם כתב ברישא: "אני הח"מ עו"ד חמדה מחמוד מכפר ג'דידה ולאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת...". המדובר אם כן בטענה חדשה, והסותרת את הצהרת המבקש עצמו.