החלטה בתיק בשא 12642/04

1.       המבקשים (התובעים) הגישו לבית משפט זה תובענה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "החוק") (ת.א. 155/03).

          בכתב התביעה נטען כי המבקש מס' 1 (התובע מס' 1 - להלן - "התובע"), שנולד בשנת 1980, נפגע, ביום 10.5.01, באורח קשה בתאונת דרכים שבה היה מעורב.

          המבקשים 2 ו-3 (התובעים 2 ו-3) הינם אחותו ואביו של התובע אשר בשל מצבו הרפואי התפקודי הקשה הגישו לבית המשפט בקשה למנותם כאפוטרופסים עליו.

          התובע עתר בתביעתו לחייב את המשיבות, חברות הביטוח שהיו המבטחות של הרכב ו/או של התובע, לשלם לו פיצויים בגין נזקיו.

          בבקשה שלפני (בשא 12642/04) עותרים המבקשים לחייב את המשיבות לשלם להם תשלום תכוף. הבקשה כללה גם עתירה לחייב את המשיבות לממן את עלויות הטיפול בתובע במכון שפיצר לשיקום בחיפה. ברם, מאוחר יותר הוגשה בעניין ספציפי זה הבקשה שבבשא 15797/04. מאחר ונושא מימון עלויות הטיפול במכון שפיצר הוסדר בהחלטתי שבמסגרת בשא 15797/04 הרי שהחלטתי הנוכחית לא תעסוק בכך גם כאן.

2.       טענות המבקשים

א.      המבקשים, באמצעות בא כוחם המלומד עו"ד עמיקם חרל"פ, טענו כי ביום 10.5.01 נפגע התובע באורח קשה בתאונת דרכים חזיתית בעת שנסע ברכב שהיה נהוג בידי הגב' חגית דהאן ז"ל אשר קפחה את חייה בתאונה האמורה.

          התובע נפגע בתאונה בעיקר בראשו והובהל לבית החולים פוריה שבטבריה בעודו מחוסר הכרה ומונשם.

          ביום 12.3.01 הועבר התובע, בעודו מעורפל הכרה, לבית החולים רמב"ם שם אושפז במחלקה נוירוכירורגית בטיפול נמרץ. המבקשים טענו כי -

                            "במהלך אשפוזו במחלקה נותר המבקש ישנוני ומעורפל סובל מחולשה כללית, אינו שולט במתן שתן, משתף פעולה באופן חלקי ומאופיין מדי פעם באי שקט".

          ביום 20.5.01 שוחרר התובע מבית החולים רמב"ם והועבר לשיקום בבית החולים לוינשטיין, שם אושפז תחילה במחלקת טיפול נמרץ למשך 14 ימים ובהמשך הועבר למחלקה 5 לתקופה של 8 חודשים.

          בחודש ינואר 2002 חזר התובע להתגורר בבית הוריו בטבריה. בחודש פברואר 2002 החל התובע בטיפול במרכז שפיצר לשיקום בחיפה בתוכנית שכללה טיפול פסיכולוגי.

ב.       המבקשים טענו כי בעקבות החבלה הקשה סובל התובע מהפרעות קוגנטיות קשות, הפרעות בשליטה על הסוגרים, הפרעות בתפקוד היומיומי ובניידות, בעודו זקוק להשגחה צמודה 24 שעות ביממה, אפטיות וחוסר אחריות.

ג.       המבקשים הוסיפו וטענו כי התובע מגלה תלות רבה במשפחתו ובמטפליו ואינו מסוגל להיות לבדו. כאשר הוא חש שאין ממלאים את רצונו, הוא מגיב בהתפרצויות מילוליות ופיזיוות שבמהלכן הוא עלול לפגוע בחפצים/בני אדם. לטענתם -

                            "המצב כיום הינו שהמבקש סובל גם מזכרון פגוע ביותר, הוא מסוגל  בנקל לשכוח היכן הניח חפץ מסוים בו אחז.

                            למבקש אין כל ערך לרכוש ובעיקר לכסף. הוא מסוגל לתת למוכר שטר של 100 ש"ח עבור עיתון ולא לדרוש את העודף.

                            המבקש מושפע בקלות מגורמים חיצוניים ונתון להשפעה של גורמים שליליים.

                            אין למבקש כושר שיפוט ראוי ושיקול דעת אחראי.

                            בנוסף, סובל המבקש מדימוי עצמי נמוך ביותר ומחוסר בטחון מוחלט. משפחתו מעודדת אותו לצאת, אולם יש צורך במלווה צמוד שישגיח עליו בכל צעד ושעל. יציאתו של המבקש מהבית מקילה במעט על המתח הרב השורר בבית. המבקש אינו מסוכן לציבור אלא דווקא לסביבתו הקרובה בשל ההתפרצויות המתוארות לעיל".