החלטה בתיק בשא 12488/03

  1.        בפני בקשה, בש"א 12488/03, לצוות על התובע, מר עטא אבו סמרה, להלן: " המשיב", בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן: "התקנה", ליתן ערובה " בשיעור ריאלי", לתשלום כל הוצאותיה של הנתבעת, מדינת ישראל, להלן: " המבקשת". ההדגשות בהחלטה הן שלי, אלא אם כן צויין אחרת.

2.         המשיב, תושב הרשות הפלסטינית, הגיש ביום 24.11.99, תביעה, ת.א. 1413/99, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, מיריות של כוחות הביטחון שנורו לעברו ביום 28.1.98, בדרכו חזרה מבית הקברות לביתו. בכתב ההגנה, שהוגש ביום 13.4.00, הכחישה המבקשת את כל טענותיו של המשיב בתביעתו וטענה כי באותו יום התקרב "מקומי" לעבר סיור צה"ל כשבידו בקבוק תבערה ואקדח ובשל סכנת החיים הממשית בה חש הכוח הצבאי, החל "בירי לכיוון המקומי". "מדיווחים המצויים בידי המשיבה", כך נטען בכתב ההגנה, "עולה כי שם התובע מופיע כמקומי שנפצע, והועבר לבית החולים".

3.         בתיק התקיימו מספר קדמי משפט. מספר ישיבות בוטלו, רובן בשל האיסור שהטילו רשויות הביטחון על כניסת המשיב לתחומי ישראל, איסור שמנע ממנו להיבדק על ידי מומחה מטעם המשיבה. ביום 30.10.03 הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי.

4.         המבקשת והמשיב צירפו לבקשה ולתגובה לה אסמכתאות גדושות של פסיקה עניפה, רובה ככולה של בתי משפט שלום ומחוזי. עיינתי בה, אף שאינה מחייבת אותי. הדין המחייב נקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון בה הונחו סוגי מקרים בהם, ככלל, על בית המשפט להורות על תובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע באם התביעה כנגדו תידחה. כך הוא המקרה בו סיכויי התובענה קלושים, או במקום בו התובע תושב חוץ ללא נכסים בארץ או שלא המציא את מענו כנדרש בתקנות. 

פסיקת בית המשפט העליון רואה בכל אחת מהנסיבות האמורות תנאי הכרחי, אך לא תמיד תנאי מספיק, לחיוב תובע בהפקדת ערובה. עוד עולה מפסיקת בית המשפט העליון כי סוגי מקרים אלה אינם ממצים את טווח המקרים בהם יורה בית המשפט על הפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע. לעולם שמור לבית המשפט שיקול הדעת השיפוטי בעניין, אשר חייב לחתור להגשמת תכלית התקנה ולהורות על הפקדת ערובה או שלא להורות על הפקדתה, כל אימת שנסיבות המקרה, על רקע אותה תכלית, מטות את הכף לטובת אחת מהאפשרויות המנוגדות. 

5.         תכלית התקנה היא להבטיח את תשלום הוצאות הנתבע מקום שהתביעה נגדו תידחה. 

על רקע זה, שיקול דעתו של בית המשפט נועד לאזן בין האינטרס הציבורי שבשלטון החוק - ובמקרים בהם נתבעת המדינה בנזיקין עקב פעולות כוחות הביטחון, הרי האינטרס הוא שמירת שלטון החוק על רשויות המדינה -  וזכותו של התובע להביא את ענייניו בפני בית המשפט בכדי לזכות בהגנה על זכויותיו לבין האינטרס הציבורי במניעת תובענות סרק וזכותו של הנתבע ובענייננו, האינטרס של המדינה, כי לא ייפתחו נגדו הליכים משפטיים ללא בסיס, אשר יגרמו לו להוצאות מיותרות להדיפת התביעה.

6.         האיזון נערך, אפוא, בין זכויות כבדות משקל ואינטרסים ציבוריים משמעותיים, המונחים על כפות המאזניים המנוגדות. גם מבלי לצלול לסוגיית מעמדם היחסי של הזכויות והאינטרסים העומדים על הפרק, ולטיב האיזון הנדרש - בין אם אנכי ובין אם אופקי - ראה למשל, החלטתה של כב' השופטת דורנר ב-ע"א 6477/97 וינשטיין נ' עו"ד ליברמן ואח', תק-על 2002(1), 817, בע' 820, ממנה משתמע כי ככלל, האיזון הוא איזון אנכי, חרף הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון שקבעה לא אחת כי ככלל, האיזון בין זכויות מתנגשות הוא איזון אופקי ולא אנכי, ראה בג"צ 148/79 סער נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(2) 169 ו-בג"צ 2481/93 דיין נ' וילק ואח', פ"ד מח(2) 456, עמ' 472-473  - דומני כי פסיקת בית המשפט העליון רואה את השאלה בדבר סיכויי התביעה כשאלה המכריעה לעניין תוצאתו של האיזון האמור.

7.         כעולה מהפסיקה, שיקול סיכויי התביעה הוא הציר סביבו מצטרפות הנסיבות האחרות. כך, מקום בו סיכויי התובענה נמוכים, ממילא גובר החשש כי יתנהל הליך סרק אשר יגרור הוצאות מיותרות להדיפתו. זאת ועוד, מקום בו סיכויי התובענה נמוכים, ממילא עתיד בית המשפט, ככלל, לפסוק כי בעל הדין שהפסיד בהליך המשפטי יחויב בהוצאותיו של בעל הדין שזכה בו, ראה י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 540-541, ע"א 26/56 טעם חיים בע"מ נ' אסרי, פ"ד יא (1) 550 וכן, לאחרונה, בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר ואח',  תק-על 2005(2), 4087 ,עמ' 4091.

ממילא, בנסיבות אלה, בהן גובר החשש כי הנתבע ייאלץ להוציא הוצאות מיותרות כדי להדוף את תביעת סרק כנגדו וגוברת ההסתברות כי בסופו של ההליך יחויב התובע בתשלום אותן הוצאות, פשיטא כי מענו של התובע, המהווה תנאי חיוני להקלת אפשרותו של הנתבע לגבות את הוצאותיו, כמו גם היות התובע תושב חוץ ללא נכסים בארץ ואף הנסיבה כי מדובר בתובע דל אמצעים, הופכים לשיקולים רלוונטיים, שיקולים אשר בהצטרפם לנסיבה בדבר סיכוייה הקלושים של התביעה, מגבשים בדרך כלל, את ההצדקה להורות על חיוב התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, מקום שהתביעה כנגדו תידחה.

8.         כך, באופן מובהק הוא המקרה בו התובע הוא דל אמצעים. במקרים שכאלה, בית המשפט העליון חזר וקבע כי השיקול האמור אינו יכול לשמש שיקול מספיק לחיוב תובע דל אמצעים בהפקדת ערובה. לדעתי, בית המשפט העליון ראה בו שיקול משני, המצטרף לשיקול סיכויי התביעה, כזה שעיקר כוחו במקרה בו סיכויי התביעה קלושים, שאז הוא מחזק את שיקול סיכויי התביעה ואילו במקרה שסיכויי התביעה אינם קלושים, כפי שבית המשפט העליון קבע, לא יוכל הוא לבדו לשמש כטעם לחיוב בהפקדת ערובה.

9.         כך הוא המקרה בו התובע הוא תושב חוץ ללא נכסים בארץ, ראו החלטתו של כב' השופט טירקל רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח',  תק-על 2001(2), 537, עמ' 538, להלן: " עניין הופ", שם דחה כב' השופט טירקל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר הורה על המבקשת, תושבת רמאללה שבתחום הרשות הפלסטינית, להפקיד ערובה לחיוב הוצאות המשיבים. באותו עניין קבע כב' השופט טירקל כי החלטת בית משפט קמא יישמה את השיקולים המקובלים בפסיקת בית המשפט העליון בסוגייה. עוד קבע כב' השופט טירקל כי "החשש כי בשל מקום מגוריה של המבקשת לא יעלה בידי המשיבים לגבות את הוצאותיהם, אם תידחה התביעה, הוא כבד משקל... על כך יש להוסיף, לענין סיכוייה של התביעה, כי כאן יש לסמוך בעיקר על התרשמותה של הערכאה הדיונית". באותו עניין העריך בית משפט קמא כי "גם אם יוכחו הפרסומים שלגביהם היא ( המבקשת - ר.ג'.) טוענת שהם מהווים לשון הרע עדיין אין זה בטוח כי היא תזכה בתביעתה או בתשלום פיצויים בגין הוצאות לשון הרע בסכום שהיא תובעת אותו". 

בהערת אגב אעיר כי לדעתי, בכל הכבוד, יישומו של שיקול סיכויי התובענה באותו מקרה לא הלם, הלכה למעשה, את פסיקת בית המשפט העליון בעניין. כך, למשל, ב- רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ואח',  תק-על 2004(4), 51 ,ע' 52, לא היה נכון כב' השופט גרוניס לקבל את הערכת בית משפט קמא כי " סיכויי התביעה להתקבל לא גדולים מסיכויי דחייתה..", כיישום נכון של שיקול סיכויי התובענה, שכן בכדי ששיקול זה יקבל משקל בהקשר הנדון נדרשת המסקנה, כך קבע כב' השופט גרוניס, כי " סיכוייה של התובענה נמוכים מאוד".

10.        אולם, והוא העיקר לענייננו, מפסיקתו של כב' השופט טירקל ועל רקע הרציונאלים של מוסד הפקדת הערובה, עולה, לדעתי, כי סיכויי התובענה הם תנאי בלעדיו-אין אף לחיובו של תושב חוץ בהפקדת ערובה. הלכה למעשה, אינני מכיר אף החלטה בה הורה בית המשפט העליון על תובע שהוא תושב חוץ להפקיד ערובה מבלי שהוסיף, בחן וקבע כי סיכויי התביעה שהגיש הם קלושים.  

11.       לטענת המבקשת, די בכך שהמשיב מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם תוכל להיפרע על הוצאותיה, כדי לחייבו בהפקדת ערובה. 

אמנם, מקובל כי בית המשפט יורה על הפקדת ערובה שעה שתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידיו להצביע על נכסים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו. בית המשפט העליון החיל הלכה זו גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים, לצורך העניין, כתובעים המתגוררים בחוץ-לארץ.

אך מסקנתה המשפטית של המבקשת אינה מקובלת עלי. אין ספק כי מגורי התובע ומיקום נכסיו הם חלק מהנתונים שעל בית המשפט לשקול במסגרת שיקול דעתו באם להורות על הפקדת ערובה, אך אין בנתונים אלה כדי למצות את מכלול השיקולים הרלוונטיים. אם תאמר כך, תחסם למעשה אפשרות הגשת תביעות על ידי תושבי חוץ שאין ברשותם נכסים בארץ. על רקע הדין הקיים, תוצאה שכזו אין הדעת סובלת. יתרה מזאת, המשיבה עצמה מפנה, בהקשר אחר, לדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ב- רע"א 6787/99 עאשור נ' מ"י, תק-על 99(3), 825, והרי שם נקבע מפורשות כי:

"היותו של התובע תושב חוץ שגביית הוצאות ממנו אם תפסקנה כנגדו תהיה בלתי אפשרית או קשה, מהווה טעם מוצדק לחייב בהפקדת ערובה. אמנם אין זה השיקול היחיד ובית המשפט ישקול בכל מקרה לפי נסיבותיו אם ראוי להורות על הפקדת ערובה ואם כן איזה סוג ערובה ומה גובהה."

12.       עוד טענה המבקשת כי אף שבכוחו של נתבע להגיש בקשה להפקדת ערובה בכל שלב משלבי התביעה, הבקשה מוגשת בשלב מקדמי, עוד לפני שהוציאה "הוצאות ניכרות להליך של בדיקה ע"י מומחה מטעם הנתבעת וניהול דיוני הוכחות" וכי הבקשה "מוגשת עתה, לאור חוסר המעש המשווע של התובע, כמפורט בבקשה לסילוק התובענה והן לאחר שאותרו עדי הנתבעת ורואיינו והם אישרו את גרסת הנתבעת".