החלטה בתיק בשא 12481/07

1.         בפני בקשה להורות על חיוב המשיבים בהוצאות המבקשת בגין ניהול התביעה בת.א. 4916/03 בבית משפט השלום בקריות, אשר נמחקה לבקשת המשיבים, תוך התנגדות המבקשת, על פי החלטת כבוד השופטת בית נר מיום 31/10/2005.

בנוסף, עותרת המבקשת להורות למשיבים להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן "התקנות").

2.         המשיבים הגישו כנגד המבקשת וכנגד המשיבה מס' 4 תביעה כספית על סך של 200,000 ש"ח. לטענת המשיבים הרי שהמבקשת שהינה רשות מקומית, היתה מעבידה של גובים, אשר הועסקו מטעמה או מטעמה של המשיבה מס' 4 בביצוע הליכי גביית חובות אצל אזרחים.

לטענת המשיבים, הרי שביום 16/3/1999 הגיעו שני הגובים הנזכרים בכתב התביעה לדירת המשיבים, לצורך ביצוע עיקול מטלטלין בדירה. לטענת המבקשים, הרי שבמהלך ביצוע העיקול תקפו הגובים את המשיבים. כנגד הגובים הוגש כתב אישום, הם הודו באישומים המיוחסים להם, הורשעו ונגזר דינם.

המשיבים הגישו תביעה כנגד המבקשת והגובים במסגרת ת.א. 4916/03 בבית משפט השלום בקריות, במסגרתה ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הגובים. מנגד, ביום 31/10/2005 נמחקה התביעה כנגד המבקשת, לבקשת המשיבים, נוכח קיומו של הסכם בין המבקשת לבין המשיבה מס' 4, הסכם אשר על דבר קיומו נודע לב"כ התובעים לראשונה, רק לאחר הגשת התביעה הראשונה. בכתב התביעה צויין כי הבקשה למחיקת התביעה הועלתה לאחר שנדחתה בקשתם של המשיבים להארכה המועד להגשת כתב תביעה מתוקן, באמצעות צירוף המשיבה מס' 4 כנתבעת נוספת בתיק הנ"ל.

במסגרת התביעה נשוא התיק דנן, עותרים המשיבים להורות למבקשת והמשיבה מס' 4 לפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו להם עקב תקיפתם על ידי הגובים, מכח רשלנות הנתבעות ואחריותן השילוחית למעשיהם של הגובים. לטענת המשיבים, הרי שלחובת הגובים עמדו בעת האירועים נשוא התביעה, הרשעות שונות בגין עבירות גניבה, תגרה, תקיפות ואיומים והנתבעות התרשלו בכך שהעסיקו גובים אלו.

3.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

4.         באשר לבקשה להורות על חיובם של המשיבים בהוצאות ההליך הקודם בת.א. 4916/03 בבית משפט השלום בקריות - בהתאם לפסק הדין מיום 31.10.2005, הרי שהתביעה נמחקה, ללא צו להוצאות. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי "אם בעתיד יגישו התובעים תביעה באותה עילה, ילקחו הוצאות תיק זה בחשבון".

פסק הדין בת.א. 4916/03 מחק את התביעה ללא צו להוצאות ואף לא התנה הגשת תביעה נוספת בתשלום הוצאות כלשהן. לכל היותר, יקח בית המשפט בחשבון את ההליך הקודם, בעת ההכרעה בתיק דנן. אין מקום, אפוא, לחייב את המשיבים בהוצאות ההליך בת.א. 4916/03, בשלב זה, והעניין ילקח בחשבון בעת מתן פסק הדין בתביעה העיקרית.

5.         באשר לבקשה לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי - המבקשת מבססת בקשתה על נימוקים הנוגעים לעילת התביעה כנגדה וסיכוייה של התביעה. מנגד, לא הועלתה על ידי המבקשת טענה לפיה, היא תתקשה לגבות את הוצאותיה, במידה ותדחה התביעה כנגדה.

6.         תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כי:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

7.         הלכה היא כי יש לנהוג במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל, כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647, 650), והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע. תקנה 519 לתקנות מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ראה ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נ' ע"ד ברוך ליברמן ואח' (לא פורסם). ככלל, אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, וזאת על מנת שלא לחסום גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים (ראה ע"א 733/95 ארפל נגד קליל תעשיות,  פ"ד נא (3) 577 וכן 6857/00 יוליה רוטה נגד מרק נצבטייב, פ"ד נד (4) 707). לפיכך, פרשנות תקנה 519 צריכה להיעשות על דרך הצמצום ובמקרים חריגים בלבד  (רע"א  2808/00 שופרסל בע"מ נ. אורי יניב, פ"ד נד(2) 845).

 8.         הפסיקה קבעה כי בית המשפט יעשה שמוש בסמכותו, בשני מקרים עיקריים:

א.         כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, ומשום כך יתקשה הנתבע לגבות את המגיע לו, אם יזכה בהוצאות, ואין בידי התובע להצביע על נכסים כלשהם בארץ, מהם ניתן להיפרע.

ב.         כאשר הנתבע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות, או המציא מען לא נכון ובכך גילה, לכאורה, כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות.

כמו כן, רשאי בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו גם את סיכוייו של התובע להצליח בתביעתו , אלא שהדבר צריך להיעשות בזהירות מרבית, על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת (ראה רע"א 2241/01 נינה הופ נגד ידיעות תקשורת בע"מ, תק-על 2001(2), 537 וכן, י. זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 899-901).

9.                     עוד נפסק, כי בזכות הגישה לערכאות יש אולי כדי לצמצם את תחולתה של תקנה 519 ולהשפיע על גובה הערובה, אך לא עד כדי איונה או בטלותה  של התקנה. לכן, על בית המשפט לבחון ולאזן את האינטרסים הנוגדים בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ראה החלטתו של כבוד השופט עמית בת.א. (חי') 1095/04 נבון שמעון נ' ברמן שאול (מאגר נבו)).