החלטה בתיק בשא 1246/07

בקשת המבקש - התובע לתיקון כתב תביעתו מיום 12.8.03, זאת על רקע טענתו כי הגשת התביעה נעשתה כאשר סכום התביעה טרם התגבש ובשל העובדה כי בעת הגשת התביעה, לא ידע המבקש כי צווי המניעה שביקש, שהיו לב ליבה של התביעה,  ידחו למעשה.

מאידך, טוענת המשיבה לשיהוי רב, ולפיו השינוי לו טוען המבקש, היה ידוע וניתן היה להעשות, עוד בשנת 2003, לאחר שנדחתה בקשתו לסעד זמני, לרבות בר"ע על החלטה זו.  עוד טוענת המשיבה כי המבקש מעלים מבית המשפט מידע לפיו הוגשה על ידו בקשה דומה בעבר שנדחתה, לאחר שנדחתה בקשתו לצוים זמנים. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי המבקש לא הצביע על כל זכות שיש לו במקרקעין, לא פירט את התיקון המבוקש, ולא עמד בדרישות התקנות.

ב. המסגרת הנורמטיבית:

הלכה היא שבקשה לתיקון כתבי טענות, המוגשת לאחר שלב קדם המשפט, אינה מתקבלת כדבר שבשגרה. עליה לעמוד הן בהוראות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), העוסקת בתיקון כתבי טענות בכלל, והן בהוראות תקנה 149(ב) לתקנות, העוסקת בבקשות שעניינן שייך לשלב קדם המשפט ומוגשות לאחריו.

בעניין זה נקבע , כי כאשר ישנה התנגשות בין תקנות אלו, גוברות עקרונית הוראות תקנה 149(ב), הקובעת תנאים מצטברים כדלקמן:

"לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין."

ג. המצב בענייננו:

קודם שאתייחס לגופם של דברים אציין, כי לא צורף תצהיר כנדרש לבקשה זו, למעט תצהיר "בגצ"י" לקוני, וכן לא כתב תביעה מתוקן ממנו ניתן היה ללמוד על השינוי המבוקש. רק בשל כך היה מקום לדחות את הבקשה. עוד יצויין המובן מאליו, כי אינני משמש ערכאת ערעור על כב' סגן הנשיא השופט מגד, בהחלטתו נשוא בש"א 3115/05 עוד מיום 1.8.05, הדוחה בקשה דומה, שכבר בה נתבקש המבוקש בבש"א זו, על יסוד אותם טיעונים לכאורה.

התמונה נשוא המחלוקת בין הצדדים התבהרה עוד בשנת 2003, עת נדחו בקשותיו של המבקש לסעד זמני. בהערת אגב אציין, כי כבר בעת הגשת הבקשה המקורית לסעדים זמניים, הוצג בפני בית המשפט ע"י המבקש דו"ח שמאי בדבר נזקיו הכספיים (ר' ס' 20 לתצהירו מאותו מועד ונספח שצורף לו. ברור איפוא כי ניתן היה להעלות את הבקשה קודם ישיבות קד"מ שהתקיימו בתיק, דבר שלא נעשה.

ניתן אף לומר כי גם לא עולים מגוף הבקשה טעמים מיוחדים כלשהם, המצדיקים את האיחור כאמור, לא לגופו של ענין, ולא לסיבתו.  אמנם, אפשרות של גרימת עיוות דין חמור באם לא תותר השמעת טענה מסוימת, עשויה אף היא לכשעצמה לשמש "טעם מיוחד" ואולם נוכח האמור לעיל, ומעיון בבקשת המבקש, אינני רואה מהו אותו עיוות דין חמור העשוי להגרם, אם בכלל, באשר לא הוכחה כלל זכותו של המבקש במקרקעין ולא הוצגה בפני כל תביעה מתוקנת שצורפה לבקשה.  אדרבא, השיהוי הרב שעלול להיגרם בניהול התביעה, הוא לכשעצמו מהווה עיוות דין כלפי המשיבה דווקא. 

המבקש לא העלה בבקשתו טעם מיוחד להסברת האיחור בהגשת הבקשה. כמו כן, מאחר ואין מדובר בגילוי חדש, אזי שלגופו של עניין לא התגבש הטעם מיוחד המאפשר את הגשת הבקשה, ואין בהשארת כתב התביעה המקורי בתביעה העיקרית על כנו, משום עיוות דין.

הלכה למעשה, הנוהג הוא להיעתר לבקשת בעל דין לתקן כתב טענות באופן ליברלי, למעט מקרים חריגים. אולם כאשר אין בתיקון תועלת לבירור הפלוגתאות - אין בכך צורך.  (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא, עמ' 140 וכן ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 328). בעניין זה לא שוכנעתי כי בלעדי התיקון, לא יובאו הפלוגתאות האמיתיות שבין הצדדים לדיון.

תיק זה נפתח עוד בשנת 2003 וטרם קודם באופן משמעותי. הוא נושא בחובו בקשות מבקשות שונות. התרת תיקון כתב התביעה בשלב כה מאוחר, לאחר שנסתיים שלב קדם המשפט ואף לאחר שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע, לא זו בלבד שלא יהיה בה כל תועלת, אלא שמנוגדת היא לדין ולפסיקה ויש בה כדי לגרום עיוות דין למשיבה.

בנסיבות אלה, דין הבקשה להידחות. המבקש  ישלם הוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח, בלא קשר לתוצאות הדיון. 

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים . 

ניתנה היום י"ז בשבט, תשס"ז (5 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.