החלטה בתיק בשא 12406/07

1.         המבקש/החייב הגיש בקשה להורות למשיבה, מדינת ישראל [המדינה] להימנע מביצוע גזר הדין שניתן ביום 10.8.03 בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בכל הקשור בקנס שהוטל עליו, לרבות הפעלת עונש המאסר כנגד אי תשלום הקנס, כל עוד צו כינוס הנכסים בתוקף.

2.         עובדות רקע

א.         ביום 10.8.03 נדון החייב בת.פ. 180/99 מחוזי חיפה לעונש מאסר לתקופה של 9 שנים וכן לתשלום קנס בסך 1.6 מיליון ש"ח או 3 שנות מאסר תמורתו. זאת בגין "מסכת סבוכה ומתוחכמת של מעשי רמייה, הונאה, זיוף, בידוי ראיות, התחזות, הדחה בחקירה, שיבוש הליכי משפט ועוד עבירות נלוות אשר נסובו כולן על ניסיונו של המערער... לשים את היד במירמה על חלקת קרקע בחיפה אשר היתה בבעלות אדם שניספה בשואה ולמכור אותה תמורת כ-550,000 דולר לצד שלישי" (כלשון פסה"ד בע"פ 65/04).

ב.         בע"פ 65/04, ביום 2.5.05, הקל ביהמ"ש העליון בעונשו במידת מה, הפחית את תקופת המאסר בפועל ל-7 שנים, איפשר לו לשלם את הקנס במלואו עד 1.5.08; שאם לא כן, יאסר לתקופה נוספת של שנה אחת.

ג.          עוד ביום 6.6.99 ניתן צו לכינוס נכסי החייב וזאת לבקשת נושה.

            ביום 5.1.00 הוכרז החייב פושט רגל, לבקשת כל הנושים.

מדו"ח הכונ"ר עלה כי לחייב חובות העולים על 14 מיליון ש"ח והנושים סברו כי ניהול ההליך יביא להם תועלת. החייב חויב בתשלום חודשי בסך 750 ש"ח (בשלב זה אין בידי מידע אם הסכומים משולמים).

3.         טענות הצדדים

א.         החייב טוען כי בהיותו פושט רגל הוא מנוע מלשלם את הקנס למדינה, שכן התשלום יהווה העדפת נושים. לטענתו, כל עוד צו כינוס הנכסים עומד על כנו, רשאית המדינה להגיש תביעת חוב בגין הקנס. מכל מקום לטענתו, אין להפעיל את חלופת המאסר.

ב.         עו"ד פלד, המשמש נאמן לנכסי החייב (משום מה ציין בתגובתו כאילו הינו מנהל מיוחד), טוען כי הקנס איננו חוב בר תביעה בפשיטת הרגל, שכן הוטל לאחר שניתן צו הכינוס.

            עוד טען כי "מדיניות משפטית ראויה היא שרכושו כספו ונכסיו של חייב בפש"ר, ינותבו תחילה לתיק פשיטת הרגל ורק לאחר סיום הליך הפש"ר, ישולם הקנס ולחלופין ינקטו הצעדים לתשלום הקנס שהושת עליו לאחר צו הכינוס".

הנאמן מציין כי עד כה אושרו תביעות בדין קדימה בסך 271,400 ש"ח ותביעות בדין רגיל בסך 6,396,748 ש"ח.

ג.          המדינה מתנגדת לאי ביצוע גזר הדין של ביהמ"ש העליון במלואו, ככתבו וכלשונו, כולל הקנס שהוטל על המבקש/נאשם או המאסר תמורתו.

המדינה מציינת כי עובדת היותו של החייב פושט רגל הייתה ידועה לביהמ"ש עת גזר את דינו. ביהמ"ש המחוזי, עת קבע קנס בסך 1.6 מיליון ש"ח או 3 שנות מאסר תמורתו, קבע קנס זה, משום שמדובר בסכום אותו גזל בעבירות אותן ביצע.

גם בערעור העלה החייב את הטענה כי הינו פושט רגל. ביהמ"ש העליון איפשר לו לשלם את הקנס עד ליום 1.5.08 וקבע חלף תשלום הקנס, שנת מאסר בפועל אחת בלבד, זאת ביודעו כי הוא פושט רגל.

המדינה טוענת כי לביהמ"ש שלפשיטת רגל אין סמכות לשנות את פסה"ד של ביהמ"ש העליון. גזה"ד הפך חלוט והמבקש/החייב לא הצביע על מקור סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לשנותו או להתערב בו.

עוד נטען כי הבקשה הינה תיאורטית ומקדימה את זמנה, שכן החייב איננו טוען כי בידיו סכום הקנס ואיננו יודע אם לשלמו לקופת פשיטת הרגל או לקופת המדינה.

(על כך השיב החייב כי הבקשה איננה תאורטית).

ד.         הכונ"ר טוען כי חוב שנוצר לאחר צו הכינוס איננו בר תביעה ואין מניעה לנקוט בהליך  בלשכת ההוצל"פ לאכיפתו. צו הכינוס אף איננו מעכב הליכים פליליים נגד החייב. מועד מתן גזה"ד והטלת הקנס, הוא המועד הקובע לגבי השאלה אם החוב הנו חוב בר תביעה בהליך הפש"ר. לפיכך, המדינה רשאית לפעול לגבות הקנס או מאסר תמורתו.