החלטה בתיק בשא 124/08

1.      לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק בל 10348/06 (מותב בראשות כב' השופטת דיתה פרוז'ינין ונציג הציבור מר גולדנברג).  פסק הדין ניתן ביום 1.3.07 והומצא לב"כ המבקש ביום 7.3.07, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור חל ביום ראשון ה-8.4.07 (בשים לב לכך שהמועד האחרון חל ביום שישי). הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 6.2.08. היינו באיחור של כעשרה חודשים.

2.      הרקע לבקשה כפי שעולה מהמסמכים שבפני:

המבקש הגיש תביעה נגד המשיב לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. תשלום הגמלה למבקש הופסק החל מחודש 12/05 בשל שימוש המבקש ברכב אותו קיבל לטענתו במתנה. בית הדין קמא דחה את תביעת המבקש, וקבע כי הוכח שימוש קבוע ברכב.

3.      נימוקי הבקשה הם:

3.1.   המבקש לא ידע על פסק הדין עד למועד בו ראה חברו באתר בתי המשפט כי ניתן פסק דין. פסק הדין ניתן בהעדר המבקש ולא הומצא לו ע"י בא כוח או בית הדין קמא. בא כוח המבקש ניתק עימו קשר.

3.2.   בג"צ הוציא ביום 27.3.06 צו ביניים במסגרת בג"צ 10662/04, בג"צ 3282/05 ובג"צ 7804/05, המורה למשיב ליתן טעם מדוע לא יבוטלו סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980, ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982, שעניינם שימוש ברכב - ולכן לא ברור למבקש כיצד ניתן פסק הדין ומדוע לא בוטלו הסעיפים המפורטים.

4.      המשיב התנגד לבקשה, ביום 6.3.08, מנימוקים אלה:

4.1.   הבקשה הוגשה לאחר למעלה מאחד עשר חודשים ממועד מתן פסק הדין. בית הדין נותן משקל למידת האיחור בבואו לדון בבקשות להארכת מועד.

4.2.   טענות המבקש אינן עולות לכדי "טעם מיוחד" הנדרש בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. המבקש לא פירט סיבה שמנעה ממנו את הגשת הערעור במועד, אשר אינה בשליטתו. המבקש אף לא פירט מתי נודע לו על פסק הדין ודי בכך על מנת לדחות בקשתו.

4.3.   טענת המבקש כי בא כוחו לא עדכן אותו בדבר מתן פסק הדין, אין בה בכדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד, שכן כבר נקבע כי תקלות במערכת היחסים שבין עורך דין ללקוחו, לרבות מחדל של בא כוחו, אינן מהוות טעם מיוחד להארכת מועד.

4.4.   גם אי הידיעה על חלוף המועד להגשת ערעור אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. די בהימנעות המבקש מכל פעולה במשך חודשים ארוכים בכדי לדחות את בקשתו.

4.5.   סיכויי הערעור נמוכים. בית דין זה אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות כגון הקביעה כי המבקש עשה שימוש ברכב.

4.6.   אין בעתירות התלויות ועומדות בבג"צ, כדי לשנות מפסיקת בית הדין קמא.

5.      בתשובת המבקש לתגובת המשיב מיום 17.6.08חזר המבקש על טענות הבקשה, וכן טען לגופו של עניין, כי מעולם לא החזיק רכב באופן קבוע, ועל כן פסק דינו של בית הדין האזורי מוטעה.

6.      לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית הדין קמא, אני קובעת כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

7.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין), המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין.

8.      תחילה ראוי להבהיר כי לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה פסק הדין "לא הומצא לו". המועד הקובע ל"המצאת" פסק דינו של בית הדין קמא למבקש הוא המועד בו הומצא זה לבא כוחו. מכאן, כי מניין הימים להגשת ערעור החל ביום 7.3.07, מועד המצאת פסק הדין לבא כוחו.

9.      מכאן, שאין מנוס מלקבוע כי המבקש אחר את המועד להגשת הערעור. יחד עם זאת, נקבע בתקנה 125 לתקנות בית הדין כי בית הדין או הרשם רשאי להאריך מועד, לרבות לצורך הגשת הערעור, " מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא [עא"ח (ארצי) 56/05 איתן - הילטון תל אביב בע"מ, (לא פורסם,  23.5.2005)].