החלטה בתיק בשא 124/05

1.      בפני בקשה לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש בערעור.

2.      המשיבות הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב 1636/01), אשר חייב אותן לשלם למבקש דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, גמול בגין שעות נוספות ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, ודחה את תביעתן הנגדית. כן חויבו המשיבות לשלם למבקש הוצאות משפט בסך של 3,000 ש"ח. כמו כן, דחה בית הדין האזורי את טענת המשיבות כי בחלק מתקופת עבודתו של המבקש המשיבה הפורמאלית היתה מעבידתו של המבקש, וחייב את המשיבות לשלם למשיבה הפורמאלית הוצאות בסך של 3,000 ש"ח. להשלמת התמונה יש לציין כי המבקש הוא עובד זר.

3.      בבקשתו, עתר המבקש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו, מנימוקים אלה:

3.1.   המשיבות לא קיימו את החיובים שהוטלו עליהן על ידי בית הדין האזורי. להוכחת טענה זו צירף המבקש מסמכי פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבות. בהקשר זה ציין המבקש כי המשיבות גם לא שילמו הוצאות משפט בהליך נוסף בין הצדדים, בו נדחה ערעור המשיבות על החלטת רשמת בית הדין לפטור אותו מתשלום אגרה.

3.2.   עוד נטען כי עיקול אשר הוטל על חשבון הבנק של המשיבות לא בוצע, לנוכח הודעת הבנק כי קוזזו מסכום העיקול חובות המשיבות לבנק.

3.3.   לנוכח דפוס התנהגותן של המשיבות - אי תשלום הוצאות שהוטלו עליהן בעבר -  יש לחייב אותן בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש.

4.      המשיבות טענו כי יש לדחות את הבקשה מנימוקים אלה:

4.1.   לא הוגש תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות המועלות בבקשה.

4.2.   הגשת ערעור בבית הדין לעבודה אינה טעונה הפקדת ערובה.

4.3.   אין זו דרכו של בית הדין לחייב במתן ערובה, כדי לא להכביד במימוש זכויות, לרבות זכות הערעור שהינה זכות יסוד ראשונה במעלה.

4.4.   יש לשקול את סיכויי הערעור, ובמקרה הנדון סיכויי הערעור גבוהים, שכן בית הדין לא קיזז מהסכומים שפסק לזכות המבקש סך של 28,000 ש"ח, שאין מחלוקת כי שולם למבקש.

5.      המשיבה הפורמאלית ביקשה "להטיל על המשיבות ערובה מקסימאלית" כתנאי לשמיעת הערעור, לנוכח העובדה כי המשיבות לא שילמו את ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה הפורמאלית בבית הדין קמא.

6.      בתשובת המבקש לתגובת המשיבות נטען כי:

6.1.   העובדות המפורטות בבקשה נתמכו במסמכים שצורפו לבקשה.

6.2.   המבקש עזב את ישראל עוד בשנת 2001, לאחר שהעיד עדות מוקדמת, ולכן הטענה כי המבקש "מתחמק" מהופעה לדיונים היא טענה מיתממת, שמוטב היה שלא תועלה.

6.3.   המשיבות אינן מכחישות את הטענה כי לא קיימו את החיובים שהוטלו עליהן על ידי בית הדין האזורי.

7.      בשתי החלטות שניתנו על ידי בעבר (ע"ע 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (מיום 22.6.2004); בש"א 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (מיום 12.9.2004)), דנתי בהרחבה בנושא חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ונסקרה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בנושא. לפיכך, אחזור רק על עיקרי הדברים -  השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, שהם:

7.1.   יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

7.2.   כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכאות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים - זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.