החלטה בתיק בשא 12330/07

בפני בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע כנגד תביעה כספית על-סך 165,880 ש"ח בגין שירותים שונים שקיבל מהעירייה.

חובו של המבקש נובע משירותים שונים, שסופקו לו על ידי המשיבה ובהם: ארנונה, ביוב, מים, אגרת בניה ואגרת תיעול. חובות אלו למשיבה מתייחסים לתקופות שבין 1.7.03 לבין 30.6.07.

התקיים בפני דיון בו נחקר המבקש על תצהירו, כאשר במעמד הדיון סיכמו המבקש והמשיבה בעל- פה.

טענות המבקש

המבקש טוען כי הוא פסל המתגורר במקום העסק ברחוב יוסף לוי 34 קרית ביאליק, וכי מקום מגוריו ועסקו אחד הם. לפיכך טוען המבקש כי על המשיבה לחייבו במיסים לפי תעריף שלבית מגורים ולא לפי תעריף בית מלאכה, כפי שהוא מחוייב.

טענות המשיבה

אין בטענות של המבקש כל טענה משפטית, המבקש לא הגיש בקשה לשינוי ייעוד, וגם אם היה מגיש, בקשתו היתה נדחית, היות והאזור מוגדר כאזור תעשיה. אין כל ראיה או הוכחה כי הוא מתגורר במקום, אלא להיפך, הוצגו תמונות לפיהם המקום נושא שילוט של עסקו של המבקש: "מעקות פנים וחוץ" (מש/1).

דיון ומסקנות

כאשר מוגשת בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם יש בידי הנתבע הגנה אפשרית, העשויה לסייע בידו לאחר שיוכיח את הגנתו בדרך הרגילה. בית המשפט אינו נכנס לשאלת מהימנותם של דברי המצהיר, אלא עליו לבדוק אם הוא מעלה הגנה לכאורה, אפילו אם המדובר בהגנה דחוקה ( ד. בר אופיר, " סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה" (מהדורה שמינית), עמ' 199- 200).

מאידך, בקשה למתן רשות להתגונן תסורב, במקרים בהם בית המשפט משתכנע כי אין לנתבע כל הגנה, שכן סדר דין מקוצר נועד למנוע דיון בתובענה, רק באם ברור ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ( ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק  המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (1)  69, 70).

חיוב המבקש בארנונה לפי תעריף בית מלאכה ולא תעריף מגורים

מבלי להיכנס לשאלת מהימנותו של המבקש לגבי הטענה כי הוא מתגורר במקום דרך קבע, וכי מקום עסקו ומקום מגוריו אחד הם, (טענה אשר נחלשה לאור תשובותיו בעניין שהותו בבית בגבעת נילי בימים שישי ושבת), אין בטענתו של המבקש ולו הגנה לכאורה, שכן אין לטענה כל ביסוס משפטי עליה נטען להישען, לענין זה ראה דבריה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן כי "אין זה מעשי ולא ניתן לצפות מן הרשות המקומית לבחון ולערוך מעקב בדבר השימושים הנעשים בחלקים שונים של נכס הומוגני בעיקרו, כאשר שימושים אלה עשויים להשתנות מעת לעת וכך גם היחידות שבו" ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון, תקדין-עליון 2003(1), 1478.

וכן בג"צ547/84 עוף העמק נ' המועצה המקומית, פ"ד(מ)113,1 שם נקבע כי:

"בידי הרשות המקומית נתונה ההחלטה על פי איזה מבחן מהמבחנים להטיל את הארנונה, והיא רשאית לחלק את נטל המס בין הנישומים שבתחומה על פי חלוקה צודקת".

וכן ראה ספרו של הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית מהדורה חמישית הוצאת אוריאן תל-אביב התשס"א 2001, עמ' 348-349:

"המבחן החשוב ביותר הוא מבחן התועלת הכלכלית שיש לנישום בקרקע".

אף למעלה מזאת, כפי שעולה מן הבקשה והדיון, המבקש מעולם לא פנה למשיבה בכתב בענין הטלת גובה ארנונה כך שיותאם למגורים ולא לעסק כפי שהטילה, ומשלא הגיש המבקש כל השגה, ערר או ערעור על גובה המיסים שנדרשו לשלם, מנוע הוא מלערור עליהם במסגרת זו, שכאמור, אינה באה במקום  הערכאות, להן ניתנה סמכות ייחודית לדון בטענות על גובה הארנונה, בין שאר טענות ראה:

  חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע בסעיף 3:

"3.   (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום  

        קבלת הודעה להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות