החלטה בתיק בשא 12266/06

1.         בתיק זה הוטל על ידי עיקול זמני בסכום של 500,000 ש"ח, במסגרת תביעה לסכום של 650,000 ש"ח, שהגישה חב' עדירן פיורה השקעות בע"מ (להלן: " התובעת"), כנגד חב' ב. דובדבן בנייה ייזום ונכסים בע"מ (להלן: " הנתבעת").

            ביום 13.7.06 הוגשה בקשה לביטול העיקול הזמני, ונקבע דיון אשר נדחה עקב מצב המלחמה בצפון. נסיון למצוא מועד חלופי אחר במהלך הפגרה לא עלה יפה מסיבות שונות, ובסופו של דבר נערך הדיון בבקשה לביטול העיקול ביום 4.9.06. המצהירים נחקרו ובאי כוח בעלי הדין סיכמו טענותיהם בעל פה.

            מטבע הדברים מדובר בבקשה דחופה, אשר יש לדון ולהכריע בה בהקדם. הדיון בבקשה זו התמשך למעלה מן המקובל, ולפיכך, בכדי לזרז את פרסום ההחלטה ויישומה, החלטתי לקצר בנימוקיה.

2.         כידוע, וכאמור לא יורחב הדיבור בעניין זה, בעת דיון בבקשה לביטול עיקול ובהתאם להלכות המקובלות כיום, יש לשוב ולבדוק מבראשית האם התקיימו התנאים למתן צו עיקול אשר ניתן תחילה במעמד צד אחד. נטל הראייה הינו, אפוא, על התובעת.  

היסודות שעל התובעת להראות הם קיומם של עילת תביעה הנתמכת בראיות מהימנות, וקיומה של "עילת עיקול", כלומר כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק הדין.

אם מוכחים שני יסודות אלה, על בית המשפט לערוך איזון אינטרסים, בהתאם לתקנה 362 (ב), ולשקול שיקולים של מאזן הנוחות, תום לב, צדק ומידתיות.

3.         עיקר טענות הנתבעת במקרה דנן הן בדבר היעדר עילת תביעה כנדרש. ייאמר מיד כי מרבית הטענות מקובלות עליי.

            לאחר שמיעת שני הצדדים מתברר כי אכן התביעה והבקשה להטלת עיקול במעמד צד אחד לא פורשות את מלוא התמונה הרלוונטית. מתברר כי המחלוקת בין בעלי הדין הינה נרחבת מזו שמתוארת בין הצדדים, וכבר קדמו לה הליכים, המתקיימים גם כיום, בבית הדין לעבודה.

            לכאורה המדובר בתביעה בין חברות, אולם למעשה מדובר במידה רבה בסכסוך אישי בין המצהירים, כאשר הטענה המרכזית היא למעשה הפרת חובת אמון של מר בוהדנה, האדם שמאחורי החברה הנתבעת, כלפי חברה אחות של החברה התובעת, כאשר שתי החברות הינן למעשה בבעלותו של מר פנחס.

            לטענת הנתבעת, כל פעילותו "הפרטית" של בוהדנה במהלך עבודתו באותה חברה אחות, הייתה ידועה היטב למר פנחס, והעובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי של כשלוש שנים מדברת בעד עצמה. כאמור לעיל, מצאתי שיש טעם בטענות אלה. בין בעלי הדין מתנהלים הליכים מקבילים, וקשה מאוד לקבל את הסברו של מר פנחס כי הגשת התביעה כנגד בוהדנה הייתה קשה לו מבחינה רגשית. התברר כי פנחס כבר פעל נגד בוהדנה בהליכים שונים, ומנגד נתבע על ידו לסכומים נכבד. עובדות אלה לא פורשו בתביעה ובבקשה, וברור כי יש בכך כדי להשליך על עילת התביעה דנן.

4.         טענה נוספת בפי הנתבעת, היא חוסר ביסוס לסכום התביעה. אכן התביעה אינה מפרטת כיצד נקבע הסכום הנדרש בגין "אובדן רווחים".

            התברר כי אותו נכס בגינו נתבע אובדן הרווחים הועמד בידי הנתבע למכירה מזה זמן, ולפחות מזה שנתיים. עוד התברר כי מר פנחס עצמו ניסה לרכוש את המגרש בתקופה זו, אולם המחיר שנדרש עבורו היה גבוה מדי לטעמו. מכאן, כי גם אם יוכח שהעיסקה שבוצעה מהווה הפרת אמונים המזכה את התובעת בפיצוי, הרי ספק אם מדובר בעיסקה כדאית כל כך, אשר בגינה נגרם לתובעת נזק כנדרש.

            עוד התברר כי מר פנחס "לא יודע" כיצד הגיע אליו חוזה הרכישה של המגרש: "יש לי מסמכים וכל מה שהיה לי העברתי לעו"ד". דברים מעין אלה מחזקים את ההרגשה כי מר פנחס אינו שש לחשוף את התמונה המלאה בפני בית המשפט, עובדה אשר בוודאי מטילה צל על תביעתו.

5.         כנגד דברים אלה, טוענת התובעת כי פרטי העיסקה נודעו לה רק לאחרונה, וכי פרטים שנמסרו על עיסקאות אחרות שביצע בוהדנה היו בלתי מדויקים ומטעים.

            התובעת טוענת כי מאחר ובוהדנה סיפק שירותים לה עצמה, הרי גם שלא נרשם כעובד בשורותיה, הרי מחויב הוא בחובות אמון גם כלפיה.

בשלב זה של הדיון, בטרם הובאו הראיות במלואן, קשה כמובן להתייחס לשאלת סיכויי התביעה עצמה. כבר נאמר לא אחת כי בחינת סיכוייה של התביעה קודם שנפרשה בפני בית המשפט המסכת הראיתית בשלמותה, משולה להפיכת מלאכת השיפוט למלאכת ניחוש. ניסח זאת להפליא כבוד הרשם (כתוארו דאז) וייצמן באמרו:

"כאותו יינן, הבוחן את היין תוך כדי גילגולו על לשונו וסינונו בין שיניו ומיד כאשר נספג הטעם בחלל הפה וניתן לחוש בעוקצו ובמירקמו, הוא פולטו מבלי להורידו בבית הבליעה - כך בית המשפט בדונו במתן סעד זמני - מחדד את חושיו לטעום ולבחון האם אכן קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, אך זאת במתינות ראויה ומבלי לגרור "הטעימה" לכדי "סעודה דשנה", רצונו לומר - אין הדיון בהליך המיקדמי של מתן סעד זמני בא להחליף את קיומה של ישיבת הוכחות חקרנית ומעמיקה, אשר מקומה בדיון העיקרי, אלא מיד מעת שהונחה דעתו של בית המשפט באשר לקיומה של עילת תביעה, עליו לדלג ולבחון היסוד השני למתן הצו - היינו יסוד ההכבדה..."

                        (בש"א 3723/02 עיריית טייבה נ' בני אבו זייד עבודות עפר בע"מ).

            כאשר מביא אני בחשבון את כל האמור לעיל, סבורני כי בשלב זה של הדיון אינני יכול לקבוע אלא כי הגם שלכואהר קיימת עילת תביעה, הרי היא נראית כיום באור שונה בעקבות הדיון והמסמכים שהגישה הנתבעת, ובמיוחד הועמד בסימן שאלה גובה הסכום הנתבע.