החלטה בתיק בשא 12093/05

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת דר' דפנה אבניאלי), ובמקביל להגשת הערעור, הגיש את הבקשה דנא, בה עתר לפטור מערבון.

טענתו העקרונית של המבקש היא, כי תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הינה בטלה ומבוטלת, וכי יש לקבוע דין אחד למערער ולתובע, והוא כי בית המשפט רשאי להורות בנסיבות מסוימות על הפקדת ערובה לתשלום הוצאות של הצד שכנגד, אך אין לקבוע כלל גורף בעניין זה, ואם נקבע כלל שכזה, הרי שהוא בטל.

קביעת הכלל במסגרת התקנות, נעשתה בחריגה מסמכות.

סמכויות שר המשפטים בכל הנוגע להתקנת תקנות, מוסדרות במספר מקומות בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והן אינן כוללות השתת ערובה.

אין מדובר בעניין של סדרי דין, אלא בהפיכת נושה עתידי ומותנה, לנושה מובטח, דהיינו, קביעה מהותית ולא קביעה שבסדרי דין.

אותה קביעה גם מנוגדת להוראות חוק יסוד השפיטה, הקובע מפורשות את  זכות הערעור, זכות שאין לחסום אותה במסגרת תקנות, על דרך של הוספת תנאי מהותי המכרסם באותה זכות מהותית-חוקתית.

אין להסכין עם מצב בו על המערער, לשכנע בעוניו, מצב זה, גם הוא נוגד את הוראות חוק יסוד השפיטה.

הכלל הנכון הוא זה המותווה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהוא כלל יעיל ונכון במקרים מסוימים, בהם נראה על פני הדברים, שמדובר בערעור סרק.

עוד הוסיף המבקש וטען מספר טענות לגופם של דברים, לפיהן הוא נעדר כל רכוש, וחסר כל יכולת השתכרות. על כך ניתן ללמוד בין היתר, מחיובו בתשלום 125 דולר בלבד כדמי מזונות לילדו.

גם מהמסמכים השונים, המלמדים על כספים אותם הוא מקבל מהמדינה בארצות הברית, התומכים בטענותיו לעוני מרוד.

במענה לבקשה, התנגד לה המשיב נחרצות.

הוא טען שהתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה, אינו ערוך כדין, וסבר שגם עניינית,  יש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להוצאות, בשים לב לאותם נתונים עליהם עמד בהרחבה בתגובתו.

מדובר במבקש שהוא מניפולטור, אינו אומר אמת באופן עקבי, כך נקבע מפורשות על ידי בית המשפט, ומשכך, ובשים לב לסיכויי הערעור, שהם נמוכים וקלושים, מן הראוי לדחות את הבקשה.

מאחר והמבקש העלה טענות מן הפן החוקתי, ומאחר ומדובר היה בעתירה להכריז על תקנה מתקנות סדר הדין האזרחי, כבטלה, סברתי שיש מקום להורות על העברת הבקשה והטענות לעיון היועץ המשפטי לממשלה, על מנת שזה ישקול ,אם ברצונו להתייצב בהליך ולהביע עמדה ביחס לטענות האמורות.

לאחר שקיבל היועץ המשפטי לממשלה את הבקשה, ולאחר שניתנה לו ארכה מסוימת, הגיש ביום 1.12.05, הודעה בדבר עמדתו, בה עתר לדחות את הטענות כפי שנטענו על ידי המבקש מכל וכל.

לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין טענות המבקש להדחות, וכי יש לקבוע שלא נפל פגם בהליך התקנת תקנה 427, וממילא החיוב בהפקדת ערובה להוצאות, הינו חיוב חוקי וחוקתי, ומשכך תקף.

נוכח קביעה זו, יש לקבוע האם עומד המבקש בתנאי הפטור כפי שנקבעו בפסיקה, וגם על שאלה זו יש לטעמי להשיב בשלילה.

אפתח בנושא הטענות החוקתיות, כפי שלובנו בבקשה ובתגובת היועץ המשפטי לממשלה.

התקנות קבעו הסדר, במסגרתו, על בעל הדין המשיג על החלטה שיפוטית, לערוב להוצאות המשיב בהתאם לכללים שהותוו בסימן ד' בפרק ל'.