החלטה בתיק בשא 11992/05

מבוא

1.         בפני בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, שניתן למעבדות ים המלח בע"מ (להלן: " המשיבה") ביום 22.3.05 במעמד צד אחד במסגרת בש"א 6354/05 (להלן: " ההחלטה") כדלקמן:

            היתר המצאה לחו"ל כמבוקש בדואר רשום + אישור מסירה. תרגום לאנלית.

             זמן תשובה 45 ימים. היה ותוגש בקשה לביטול ניתנת ארכה להגשת כתב הגנה עד 45 יום לאחר ההחלטה".

עתה מבוקש לבטל את ההחלטה דנן הן בשל פגמים שנפלו בעת בקשת היתר ההמצאה, הן בשל חוסר סמכות בינלאומית של בית משפט ישראלי והעובדה כי הוא אינו מהווה פורום ראוי לדון בבקשה, והן בשל כך שאופן ההמצאה כפי שנקבע בהחלטה אינו תואם את הוראות הדין.

רקע עובדתי

2.         ביום 8.3.05 הוגשה על ידי המשיבה בקשה למתן סעדים זמניים כנגד

AHAVA USA INC (חברה המאוגדת בהתאם לדיני מדינת דרום קרולינה ארה"ב, מר ברט גולברג  (להלן: " המבקשים") וכנגד תאגיד נוסף - AHAVA (USA) INC (חברה המאוגדת כדין על פי דיני מדינת דלוור ארה"ב), (להלן שלושתם יחד: " הנתבעים").

במקביל להגשת הבקשה לסעדים זמניים הגישה המשיבה בקשה למתן היתר המצאה לכתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט,  עוד בטרם הוגש כתב תביעה לתיק בית המשפט.

ביום 14.3.05 הוגש כתב תביעה על ידי המשיבה ונתבקש צו מניעה קבוע. עניינם של ההליכים הוא שימוש פסול, מעוול ומפר שעושים המבקשים בזכויות המשיבה, לאחר שהסכם הפצה שנחתם בין הצדדים הסתיים.

טענות הצדדים

3.         המבקשים טועים כי דין הבקשה להתקבל משלושה טעמים עיקריים:

האחד, כי בבקשת ההיתר נפלו פגמים שכן הבקשה אינה כוללת אזכור אסמכתאות משפטיות שעשויות לתמוך בה, ואין התייחסות פרטנית לכל אחד משלושת הנתבעים והסבר באשר לצורך בהרחבת כוח השיפוט של בית המשפט והטלת מרותו על כל אחד בנפרד. תחת מתן הפירוט הנדרש, נטען כי התובעת הסתפקה בהפניה לאקונית ובציטוט תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (להלן: "תקנה 500"), ומבלי שהתצהיר שצורף לבקשה כולל פירוט של עילת תביעה טובה כנגד המבקשים.

השני, הוא כי בית המשפט בישראל חסר סמכות בינלאומית ואינו הפורום הראוי לדון בעניינם של המבקשים. בבקשה טענה המשיבה כי עצם הפעלת אתר אינטרנט מפר את הוראות הסכם ההפצה וזכויות בסימן מסחר רשום.

עוד נטען כי הפורום בעל מירב הזיקות ביחס למבקשים הוא הפורום האמריקאי, באשר המבקשים הינם תושבי ארה"ב ועסקיהם מנוהלים שם. גם הטענה לגבי הפרת סימני מסחר מתייחסת לסימנים הרשומים בארה"ב ומצריכה בירור בהתאם לדין האמריקאי.

השלישי, הוא כי אופן המצאה כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט אינה תואמת את הוראות הדין. המבקשים טוענים כי קיימת חשיבות מרובה לעובדה כי ההמצאה הראשונה של כתבי בי דין בהליך אזרחי תתבצע בהתאם להוראות הדין. נטען כי שגה בית המשפט כאשר לא חייב את המשיבה להמציא את המסמכים דרך רשות מרכזית שהוקמה בהתאם לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975 ואפשר הגשת כתבי בי דין באמצעות דואר רשום.

4.         המשיבה טוענת כי הבקשה לביטול היתר ההמצאה שניתן כדין נובעת רק בשל העובדה שהמבקשים מנסים להתחמק מבירור הטענות המועלות כנגדם.

עוד טוענת המשיבה כי הבקשה להיתר המצאה והענקת הסמכות המקומית והעניינית לבית משפט בישראל לדון בסכסוך, נובעת בין היתר לאור תניית השיפוט הבלעדית הקבועה בסעיף 19 להסכם ההפצה.

המסגרת הנורמטיבית

5.         פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי קובע כי המצאת כתבי בי דין מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, מחייבת קבלת היתר מבית המשפט להמצאה. קניית סמכות הדיון תלויה במתן היתר כזה. (ראה לעניין זה דר' יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 239). בית המשפט רשאי להעניק היתר המצאה בכפוף לקיום אחת העילות המנויות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובכפוף לדרישות שבתקנה 501 לעניין תוכן הבקשה למתן היתר.

המצאת כתבי בי דין מחוץ לתחום שיפוט מדינת ישראל, משמעה הטלת המרות של השיפוט הישראלי על הנתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט, והארכת זרועו של השיפוט הישראלי מעבשר לגבולותיו הטבעיים. במרות זו כרוכה אפשרות להתנגדות בסמכויות ולפגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי ומכאן שכל בקשה להיתר המצאה צריכה לעמוד בקריטריונים הנוקשים שנקבעו בחקיקה ובפסיקה. (ראה לעניין זה ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד(4) 545).

בפסיקה ובספרות המשפטית הובעה לא אחת הדעה כי יש להקפיד על קיומן של דרישות פורמליות הקשורות לאופן ההמצאה כתנאי לקיום ההליך בפני בית המשפט. (ראו לעניין זה דברי השופט גולדברג ברע"א 324/87, צרצור נ' דלתה, תק-על 88(2) 1170). יחד עם זאת, לא מדובר בהלכה פסוקה וניתן לראות בהחלטות של בית המשפט העליון מגמה לפיה ניתן לוותר על הדרישות הטכניות, אם ניתן להמציא את כתבי בי הדין ומוכח כי הצד השני קיבל אותן. (ראה לעניין זה דברי הנשיא ברק ברע"א 1113/97, איסמאעיל נ' סלימאן ואח', תק-על 97(2) 59). זו גם דעתי.